המשורר

ביציאה מהסינמטק ניגש אלי נווד והציע לקנות עלוני שירה. כששאלתי בכמה הוא אמר שלא משנה, אפילו בשקל, העיקר ששירה לא צריך לתת בחינם.

"אני משורר רחוב," הסביר לי. "משורר גרילה. זה העילית של המשוררים."

הוא בטח היה לפחות בן שישים, וככה הולך ברחוב בשיא השמש ומוכר דפים קטנים עם שירים כאילו כלום.

ברור שהתלהבתי. שאלתי את רוני אם יש לה איזה מטבע והיא עשתה לי פרצוף אבל פתחה את הארנק ונתנה לי עשר, ונתתי את המטבע לנווד וקיבלתי דף קטן מקופל לשניים ומודפס משני הצדדים. כנראה ריגשתי אותו כי לפני שהוא הלך הוא נתן לי גם הדפס צבעוני של קדישמן, האחרון שהיה לו. בסך הכל יצאתי מהעסקה די מרוצה.

אחר כך רוני שאלה אותי מה אני מתלהב. הרי זה סתם קבצן שבא עם דף שירים במקום עם עלון של ברסלב. קבצן זה קבצן זה קבצן.

ולא הבנתי איך היא לא רואה את האור בעיניים שלו כשהוא מדבר על שירה ואיך היא יכולה להתעלם ככה מהסבל של הבן אדם ששפך את הנשמה שלו על חתיכת נייר ועכשיו הוא הולך בשמש ומוכר אותה לאנשים אפילו בשקל, לא משנה, העיקר שלא יקנו אותו בחינם, ולא הסכמתי גם איתו כי אני יודע שאני הייתי נותן גם בחינם, לא אכפת לי, לעזאזל, הרי גם את המילים האלה אני כותב בחינם, ויש לי תחושה מוזרה שאני כנראה אמשיך לספר סיפורים עד שאני אמות, גם אם אני אעשה את זה בחוץ בשיא החום וברגל ובגיל שישים, זה לא איום או הצהרה או הבטחה, זה פשוט מה שכנראה יקרה, ואני לא בטוח איך אני מרגיש עם זה אבל שם, ביציאה מהסינמטק, אני זוכר שתפס אותי משהו קסום ונפלא, כמו אחווה מסתורית בין כל אמני הרחוב, אמני הגרילה, העילית של האמנים הרעבים, וכשנתתי למשורר את המטבע והוא נתן לי את הדף ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו ונזכרתי, לרגע אחד, למה אנשים כותבים.