אם אתם מתעסקים בכתיבה או בקולנוע, אתם בטח מכירים את כל הקלישאות שעוסקות
בגיבור הראשי. למדתם אותן ממש בתחילת הדרך: הוא צריך לעבור שינוי. אסור שיהיה
מושלם – הוא צריך כמה חסרונות. הוא צריך להתמודד עם דילמה משמעותית שתשפיע עליו
מבפנים (ולא רק מבחוץ). בקיצור, הגיבור צריך להיות כזה שנוכל להזדהות איתו, לתמוך
בו במאבק הנפשי שהוא מנהל, ולשמוח באמת על הנצחונות שלו.
זה סוג הגיבור שאפשר למצוא בהרבה מאוד סרטים מצליחים: זה לוק סקייווקר
מ"מלחמת הכוכבים" שמתמודד עם הפיתוי לעבור לצד האפל, זה ניאו מ"מטריקס"
שצריך למצוא את הכוחות הפנימיים שלו ולהבין שהוא האחד, זה מייקל קורליאונה
ב"הסנדק" שנכנע בהדרגה למורשת המשפחתית האפלה שלו. מפתה לחשוב שכל גיבור
ראשי צריך לממש את הקלישאות האלו, ורבים אכן חושבים כך. לכן מפתיע לגלות כמה גיבורים
אהודים מאוד בתולדות הקולנוע, שלא עונים לאף אחד מהתיאורים הנזכרים.
אחד הבולטים בין הגיבורים הסוררים האלו הוא אינדיאנה ג'ונס. במשך
שלושה סרטים די ארוכים הוא מפזז על המסך ולא מראה אפילו זכר לחולשה או מגרעת, והקהל
עדיין מריע. אפילו פעם אחת אינדיאנה לא נאלץ להתמודד עם דילמה מוסרית או רוחנית –
המצב שלו תמיד ברור, הוא תמיד יודע מי הרעים ומי הטובים, ומה צריך לעשות. וכמובן,
החטא הגרוע מכל: אינדיאנה ג'ונס חסין לחלוטין לשינוי. מהדקה הראשונה עד שהכתוביות
עולות הוא נשאר אותו הרפתקן נועז ובעל תושיה שכולנו אוהבים. הוא לא משתנה כי אין
לו שום סיבה להשתנות. הוא לא לומד, כי אין לו מה ללמוד. אינדיאנה ג'ונס הוא פשוט
מושלם, או קרוב לכך ככל האפשר (ומה שיותר מעצבן, הוא אפילו לא מתרברב בזה).
אז למה בכל זאת אנחנו אוהבים את אינדיאנה ג'ונס? אין ספק שהוא אחד
הגיבורים האהובים בתולדות הקונוע, ולדעתי בצדק. אבל מה גורם לנו לרצות לצפות בו?
האם אנחנו יכולים להזדהות איתו למרות ה"מושלמות" שלו?
רוברט מקי, בספרו "סיפור", טוען שהמבנה הכללי של סיפורים
ודמויות משקף את הדרך שבה אנחנו כבני אדם רואים את סיפור חיינו. אנחנו נוטים לאהוב
סיפור שיש בו גיבור מרכזי אחד, משום שאנחנו רואים את חיינו כסיפור שבו אנחנו
הגיבורים המרכזיים. אנחנו רוצים לראות את המאבק הנפשי של הגיבור, משום שאנחנו
מרגישים שבסיפור חיינו שלנו המאבקים האמיתיים הם פנימיים ולא חיצוניים. אנחנו
רוצים לראות את הגיבור משתנה משום שאנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מאמינים
בסתר ליבנו שיש לנו את היכולת להשתנות ולהתקרב לשלמות. אנחנו אוהבים גיבורים כאלה
כי הם נראים לנו "נכונים", אנחנו מאמינים שככה החיים נראים. הגיבורים
האלה מזכירים לנו את עצמנו. זה מה שנקרא "להזדהות".
ואיך אפשר להזדהות עם בחור מושלם כמו אינדי? איך אנחנו יכולים לראות
את עצמנו משתקפים בדמות כזאת?
אני חושב שהתשובה נעוצה בסוג האתגרים שאיתם אינדיאנה ג'ונס מתמודד.
לג'ונס אמנם אין מגרעות, אבל הוא בכל זאת מתמודד תמיד מול כוחות גדולים ממנו: הוא
ארכיאולוג מוכשר, אבל אויביו הם אלה שמחזיקים במפה. הוא צלף לא רע, אבל הוא תמיד
עומד מול כיתת יורים שלמה. הוא בחור חזק, אבל הוא איכשהו תמיד נקלע לקרב אגרופים
מול ענק מפלצתי שסופג את המהלומות שלו בלי למצמץ... ובסופו של דבר, אינדיאנה ג'ונס
כמעט לעולם לא מנצח במובן המסורתי של המילה. הוא רק מתחמק, נמלט, משיג את
היריבים שלו בחצי צעד במקרה הטוב. ובסוף הסרט אינדיאנה באופן מסורתי דווקא מפסיד,
נשבה בידי האויבים, ורק גאוותם וטיפשותם של האויבים מביאות עליהם את מותם.
אפשר לומר שדמויות כמו אינדיאנה ג'ונס מציגות סוג שונה של גיבור, שההזדהות
איתו נובעת ממקום אחר. אנחנו לא צריכים לראות את המגרעות של ג'ונס מאחר שגם בחיים
הפרטיים שלנו אנחנו לא לגמרי ערים למגרעות שלנו. אנחנו לא צריכים לראות את ג'ונס
משתנה, משום שגם לגבי עצמינו אנחנו מרגישים שנשארנו אותו אדם, בסך הכל, לאורך
השנים. והמרדף האינסופי של ג'ונס מזכיר לנו מאוד את חיינו שלנו: הבוס מתזז אותנו
בלי סיבה, ההורים מלחיצים, המשטרה דפקה לנו דוח בלי סיבה... אנחנו מוכשרים וחכמים
ומוצלחים (בטח שאנחנו כאלה!), אבל לפעמים החיים מתנכלים לנו בלי סיבה ואנחנו מתמודדים
עם כוחות גדולים מאיתנו, ועם קצת תושיה ומזל אנחנו מצליחים להחזיר את הדברים
לקדמותם, אבל אז שוב מתחיל שבוע חדש ושנת מס חדשה, בלי שום שינוי.
את שני סוגי הגיבורים אפשר לכנות "גיבור החלום"
ו"גיבור ההרפתקה". גיבורים מהסוג הראשון מייצגים את החיים שלנו כפי
שהיינו רוצים שיהיו, כפי שהיינו חולמים שיהיו: חיים שבהם לכל מגרעת שלנו יש
משמעות, המאבקים שלנו הוגנים ומובנים, ואם נתגבר על המגרעות שלנו נוכל לנצח את
אויבינו ולהגיע לשינוי – ואז חיינו ישתנו מן הקצה אל הקצה. גיבורים מהסוג השני,
כמו אינדיאנה ג'ונס, מייצגים את חיינו כפי שהם בדרך כלל: המגרעות והמעלות שלנו
חשובות רק באופן חלקי, המזל משחק תפקיד ניכר, אין לנו יריבים של ממש שאפשר לגבור
עליהם אלא רק סדרה של מכשולים שצריך לעקוף ולהתחמק מהם, ובסופו של דבר אנחנו
שורדים ו"מנצחים" אבל לא משתנים שינוי של ממש. "גיבור החלום"
רואה את החיים כמסע עם מטרה. "גיבור ההרפתקה" רואה את החיים כהרפתקה
שמקבלת את כל הבא ליד. משום מה, בספרות המקצועית יש התייחסות בעיקר (אם לא רק) לגיבור
החלום.
וזהו. רק רציתי להביא את הרעיון הזה לקדמת הבמה. אני מקווה שתתחשבו
ברעיון של גיבור ההרפתקה בפעם הבאה שתעצבו דמויות לסיפורים שלכם – יכול להיות שזה
בדיוק סוג הגיבור שאתם צריכים! אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הרעיון של גיבור ההרפתקה:
האם אתם מסכימים עם הרעיון שיש גיבורים שאינם עוברים שינוי?
נ.ב
אם אתם רוצים עוד דוגמאות לגיבורי הרפתקה, שתי דוגמאות בולטות הן: ג'ק
ספארו ב"שודדי הקאריביים", וכמובן הארי פוטר בסדרת הספרים שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה