גאולה

במחלקה האונוקולוגית בסורוקה שולט גוון ירוק חיוור. הקירות צבועים בירוק בהיר עד גובה המותניים, ומשם בלבן בוהק שמשקף את הירוק משאר הקירות. לאור הפלורסצנטים, גם התכלת הבהירה של הדלתות מקבלת צבע ירקרק חולני. בטח יש לזה הסבר טוב, למה בחרו בצבעים האלה. אבל בשעה שלוש בלילה, כשכל המסדרונות ריקים, הדבר היחיד שאני יכול לחשוב הוא שמישהו רצה שידעו: כאן נמצאת המחלה.

המחלקה מאוד שקטה. יש אחות במשמרת לילה בדלפק, אבל היא לא הבחינה בי כשנכנסתי. קשה מאוד להבחין בי אם אני לא רוצה שיבחינו. זה לא שאני מתגנב או מנסה להסתתר מאנשים – אני פשוט מוגן, מוגן על ידי הסמכויות הגבוהות ביותר. ההגנה שלי כמעט נראית לעין, כיפה שקופה-זהובה של אויר רוטט שנחה מעל הראש שלי ונעלמת ברצפה מתחתי. ההשגחה הפרטית שלי. אנשים אחרים לא יראו אותה, אבל אני רואה. אני יודע.

המלאך העליון גבריאל הולך איתי במסדרונות הירוקים. הוא מביט בי בתוכחה, לשמאלי. הוא לא אומר דבר. הוא צופה, מודד, שופט. המלאך העליון מיכאל הולך לימיני. הוא מביט בי בחמלה. אתה לא חייב לעשות את זה.

"כן. אני חייב."

הדלתות סגורות לכל אורך המסדרון. כשאני חולף על פני כל דלת אני יכול להרגיש את המוות מתהלך מאחוריהן, כמו טורף גדול, מסתובב במעגלים בדשא הגבוה, מחכה לטרף שיתעייף, שינוח רק לרגע, שיתייאש. אני יכול להרגיש כמה המוות קרוב בכל חדר – ימים, שבועות, חודשים. זה לא אחד הכוחות או היכולות שקניתי במסעות הרוחניים שלי. זו תחושה אנושית בסיסית שחודדה עד הקצה. מכירים את השתיקה המסויימת ששותקים בהלוויות, ולפעמים בשבעה? מכירים את ההרגשה? כל אחד יכול להרגיש כשהמוות כאן. זו אותה הרגשה כשהוא מתקרב. צריך רק להיות קשוב. המלאך רפאל מניח יד מגוננת על כתפי. אני יודע שהוא מתכוון לטוב, אבל אני לא זקוק לו כעת. הוא מסתכל בעצב על כל דלת, מנוע מלעזור. לא ניתנה לו הסמכות לעזור לאנשים האלה. אין כוח בעולם שיוכל להציל את אלה שגורלם נגזר, אלא אם ימרוד בכל הסמכויות כולן. ומי יעז להרחיק לכת כל כך מדרך הישר? זו הצרה עם מלאכים. יש להם היכולת, אבל אין להם הסמכות. במובן מסויים, גורלם גרוע משלי.

אני עובר דלת, ועוד דלת, ועוד אחת, קשוב לכל צליל ולכל תחושה. ואז אני עובר פינה במסדרון, ואני מוצא את מה שחיפשתי. אני מרגיש את זה לפני הכל: כמו להבות הגהינום שנמהלות בשברירי אור מהרקיעים, כמו כפות מאזניים נטויות, כמו להט החרב המתהפכת. המוות כאן. ואז אני מריח את זה. הבשר החולה, העייף, שהנפש רחוקה רק כחוט השערה מלעזוב אותו. הציפורניים שלא נגזרו והבשר החשוף מתחת לאלו שנשרו, השיער שנשר ונתלש וגולח, הפצעים בחלל הפה. והניסיון להסתיר את כל אלו בריח חריף של סבונים ומחטאים וחמצן, נסיון נואש לשוות לאויר ריח סטרילי, נקי. אבל אין ניחוח בעולם שיכול לספק את האשליה. יש אמיתות שאי אפשר להסתיר.

ולבסוף אני רואה את זה, הדלת שחיפשתי. היא עומדת, פתוחה כדי חריץ שדרכו אפשר לראות את האפלה, מיד אחרי הפניה. אני כבר יודע מה נמצא במאחוריה. המלאך רפאל מניד בראשו ומסכל ידיים מעל ראשי. מיכאל מחזיק בידי הימנית. גבריאל לא עושה דבר.

אני עובר דרך הדלת.

יש בחדר מיטה אחת. במיטה שוכבת דמות אדם, קטנה וקירחת ודוממת. ילדה. אולי בת עשר, לא יותר. בליטה גדולה בצד ראשה נראית בבירור, סימן של גורל שנגזר. החזה הקטן שלה עולה ויורד באופן בלתי נראה כמעט. אני בקושי שומע את הנשימה שלה, אד קלוש באוויר הלילה הדומם. שני צינורות חודרים דרך האף שלה אל קנה הנשימה; בלעדיהם לא היתה נושמת כלל. חוטים חשמליים נדחקים מתחת חלוק בית החולים ונצמדים לגופה בדסקיות דביקות. מחטים מטפסות גב ידה ומתחברות לשקיות אינפוזיה כבדות – מים ומזון, לא כימותרפיה. הזמן לטיפול כבר עבר.

אור הירח נופל על הגוף הקטן דרך החלון. לרגע אני מרגיש משהו מנסה לאחוז בי, כמו יד קרה מסביב לגרון, שד ישן שלא פגשתי כבר זמן רב. אבל הוא לא יכול לגעת בי. הלב שלי לא מחסיר אפילו פעימה, הנשימה שלי נשארת יציבה. אני מוגן, שמור בהשגחה פרטית, לעת עתה.

אתה לא חייב לעשות את זה. המלאך העליון מיכאל לוחש לי בקולה של הרוח, בזמזום מכונות ההחייאה. צא וחזור לאחור. חזור הביתה, לזו שהשארת מאחור. יש לכם עוד זמן, ואתם עדיין מבורכים. חזור והיפרד ממנה. בבוא העת תראה אותה שוב. אל תדרוש במופלא ממך. לו תחיה אלף שנים, גם אז לא תבין את גדולתו ואת גבורתו. אל תטיל בו ספק.

הוא רוצה להציל אותי, המאלך המעליון מיכאל השומר על התמימים ועל הצדיקים. אבל אני לא רוצה להינצל. ראיתי מספיק מהגדולה ומהגבורה, ואני לא רוצה לראות עוד מהן, ולא להבין אותן. לא באתי לכאן כדי לחפש גאולה.

הילדה פוקחת עיניים. העיניים שלה גדולות וכחולות ומימיות, והן מסתכלות עלי בשאלה. אני מוצא את עצמי נבוך. איך אפשר להסביר לילדה מה אני עושה כאן? איך אפשר למצוא את המילים? אני נחקר תחת עיניים ילדותיות ותמימות ככל שעיניים יכולות להיות, והעיניים האלה, הן כל כך דומות לעיניים שלה, של זו שעזבתי, שאני לא יכול שלא להיזכר. אני מסב את מבטי בעל כורחי, מסתובב, נאבק לכבוש את הדמעות. ואז אני שומע את הקול, קלוש כמו טל של בוקר בשמש העולה.

"אל תלך."

אני בולע רוק ומסתובב בחזרה, והפעם אני מיישיר מבט אל הילדה, ואני מבין שהיא כבר יודעת.

"תישאר. זה הזמן, נכון? תישאר איתי. בבקשה."

המלאך רפאל מניח עליה את ידיו, מחייך אליה כשהוא לוקח את הכאב שלה ברגעים האחרונים. היא לא יכולה לראות אותו, אבל הנשימה שלה נעשית סדורה יותר, ומעט יותר עמוקה.

אחד המכשירים מתחיל לצפצף. המוניטור מציג פסגות ותהומות כאוטיים, והמספרים הירוקים צונחים. למרות מה שתכננתי, למרות מה שציפיתי לו, למרות המבט המתרה של גבריאל, אני שולח יד לכפתור החירום האדום.

"לא." הילדה עוצרת אותי. "בבקשה לא." היא מתנשפת, והעיניים שלה שוב יוצאת ממיקוד. היד שלה מגששת אחרי שלי בעיוורון. "רק תישאר. בבקשה. אני מפחדת. אני לא רוצה להיות לבד."

היד שלה מוצאת את שלי ולוחצת, והרגע מגיע. הרגליים שלה בועטות באוויר, החזה מפרכס וגב שלה מתקשת, מתעוות, נשלח למעלה בפראות כשהגוף שלה נאבק לחיות, נלחם לנשום עוד נשימה של חיים. הראש שלה מטלטל מצד לצד, הלסת ננעלת בנוקשות וקצף לבן מתחיל לבעבע מבעד לשיניים. צינורות הנשימה שלה נשלפים מהאף בעוויתות הפראיות, האלקטרודות מתנתקות וכעת המוניטור דומם אבל הגוף ממשיך לפרכס ולרעוד, והיד הקטנה שלה לוחצת על שלי בכוח מפתיע. אני יודע שהיא תשאיר סימנים.

ואז היא פוקחת עיניים בפעם האחרונה, והכל נגמר. העוויתות נפסקות באחת, והגוף שלה מוטל על המיטה, רק גוף, לא יותר. רפאל עוזב את המיטה ומביט בי בתוכחה, כמו מאשים אותי על שהעזתי לחדור לרגע הפרטי הזה. מיכאל לוחץ לחיצה מנחמת אחרונה על כתפי ואז נסוג לאחור, וזה הרגע שבו אני מבין: ככה זה עומד להיראות. כשהילדה שלי תמות, ככה זה עומד להיראות. השדים הישנים סובבים סביב ההגנה שלי כמו עופות דורסים. אני יכול לראות אותם מציצים מהאפלה.

המלאך העליון גבריאל צועד לפנים. הביקור שלי כאן הוא בגדר חילול הקודש, ואני יודע את זה. רגע הדין שלי הגיע.

ככה נראה המלאך העליון גבריאל: העור שלו חום ודהוי וסדוק, כמו עורה המעובד של חיה. הכנפיים שלו, שש כנפיים אדירות, חומות ואפורות ככנפי נשרים, פרושות מעל החדר ובולעות את אור הירח והכוכבים. שש עיניים רושפות אש קבועות בפניו, רואות את הכל ודנות את כל באי העולם באש. וידו השמאלית נטויה עלי ועל כל בני האדם, ובה שלופה החרב, העונש והנקם מאת הסמכויות הגבוהות, מידת הדין עצמה, ללא רחמים.

רצית לראות המוות, הוא אומר לי בלא-קול, ואת המוות ראית. העזת מצח והטלת ספק בדין ובמשפט. שאלת את השאלה, ותקבל תשובה. אבל התשובה שתקבל לא תהיה לפי מידתך – אלף מונים ישיבו לך, עד שיבלו שפתותיך מלומר די. עד שתיפול על ברכיך ותתחנן לבורות. כי יש דין, ויש דיין, והוא יושב על כיסא רם ונישא ומגביה לראות, והוא אמת ודברו אמת לעד ולעולמי עולמים. ואתה תלמד לדעת, שאין צדק ואין משפט מבלעדיו.

והוא מניף את החרב מעלי ביד חזקה ומכה, ואני מרגיש את החרב מפלחת את הגולגולת שלי, מבקעת אותי כמו אבן על הסדן. אני מרגיש את האמת ואת הדין ניטחים בי, ואני יודע שטעיתי, שלא הייתי צריך להטיל ספק. אני, שהתהלכתי עם העליונים ועם והקדושים, שראיתי את המלכות, הייתי צריך לדעת שיש דינים שאין להרהר אחריהם. אבל אין בי חרטה. אני נותן לאמת לשטוף אותי ומקבל את הדין באהבה ואני מזכיר לעצמי: כשהילדה שלי תמות, אני יודע איך זה יראה.

כשזה נגמר אני מוצא את עצמי על הברכיים, רועד, בחדר האפל במחלקה האונקולוגית. הגופה הקטנה עדיין על המיטה והכל שקט. אף אחד לא בא. המלאך העליון מיכאל כורע ברך לידי ומניח יד על כתפי, תומך ומנחם אבל מנוע מלעזור. זו הצרה עם מלאכים. אין להם הסמכות.

רפאל וגבריאל עזבו, ומסביבי האוויר דומם ושקוף לחלוטין. ההגנה שלי, ההשגחה הפרטית הזהובה שלי, כבר לא נראית לעין. נותצה, נשברה בדין על ידי המלאך העליון. אני לא מוגן עוד.

השדים הישנים יוצאים לאט לאט מהאפלה, בחשש. הם עוד זוכרים את ימי הנעורים והזוהר, כשמחצתי אותם והגליתי אותם אל התהום החשוכה של הנפש. אבל השכינה כבר לא מגנה עלי, והם חוזרים עכשיו, בצעד איטי ומהוסס, סוגרים סביבי את המעגל: שיניים וקרניים וקלשונים, עיניים פתייניות, שדיים וירכיים וצווארים חיוורים, להבות טמאות וכוחות אסורים. הם לא רוצים להזיק לי – איזו תועלת הם יכולים להפיק מכך? לא. הם רוצים אותי. הם רוצים לגדול דרכי. הם רוצים לשמש אותי ולהשתמש בי ולטמא דרכי את העולם, הם רוצים ללבות את אש המרד.

כשהילדה שלי תמות, אני יודע בדיוק איך זה יראה. ואין כוח בעולם שיכול להציל אותה, מלבד אלו שמרדו בכל הסמכויות כולן. אלו שהעזו והלכו רחוק מספיק, אלה שהוגלו ונענשו בעונשים מעבר לכל דמיון, בעל זבוב ועזאזל ושטן ושאר מלאכי החבלה. הם באים אלי עכשיו, רעבים ומוכים אבל רבי עוצמה, ואני מקבל אותם בזרועות פתוחות. אני נותן לאפלה לבלוע אותי.