ג'ון וויק – על החוזה הבלתי כתוב שבין היוצר לקהל

אם לא ראיתם את הסרט "ג'ון וויק" אני יכול לסכם לכם אותו בשלושה משפטים: קיאנו ריבס חוטף מכות, הורגים את הכלב שלו. בטוויסט מטורף בעלילה מתברר שהוא בעצם רוצח שכיר מיומן ומסוכן. ואז יש בערך 95 דקות של קיאנו ריבס הורג את כל מי שהוא פוגש, בסטייל.

באמת שזה הכל. אין לסרט שום עלילה של ממש, אפילו לא טובים ורעים, רק מישהו שנלחם במישהוהים אחרים. לא אכפת לנו בכלל מהרעים, והאמת שגם לא ממש אכפת לנו מהגיבור. אנחנו לא מכירים את הדמויות בסרט ולא מזדהים איתן. לפי כל קריטריון של בניית סיפור זה אמור להיות כישלון קטן שיישכח מהר. אז למה לעזאזל הסרט הזה כל כך טוב?

אז חוץ מצילום מעולה ובימוי חד (מאוד) של סצינות הלחימה, עומדת לזכות הסרט תכונה חיובית נוספת: זה סרט עם כוונות ישירות. אני חושב שיותר משאר המעלות שלו, זו התכונה שהצליחה לחבב את הסרט על הקהל ועל המבקרים. ישירות.

אסביר למה אני מתכוון:

בתחילת כל יצירה, לפני שהקהל נכנס לאולם (או פותח את הספר), מתקיים דיאלוג בין היוצר לקהל.

היוצר אומר: "אני רוצה שתהנו מהיצירה. אני אשתדל להראות לכם דברים שאתם אוהבים."

הקהל אומר: "תודה רבה, אבל איך תדע מה אנחנו אוהבים?"

והיוצר עונה: "אני אכריז מראש על מה היצירה שלי. אני אפרסם טריילרים ושלטי חוצות ואכתוב על הכריכה האחורית. ככה תדעו על מה היצירה, ואם זה משהו שאתם אוהבים – תיכנסו."

עכשיו, זה קצת טריקי כי אנשים שונים אוהבים דברים שונים. אבל כל עוד היוצר נשאר נאמן למילה שלו זה אמור להסתדר. יש אנשים שאוהבים דרמות סוחטות דמעות – והיוצר יזמין אותם וייתן להם את זה. יש אנשים שאוהבים לצחוק – ולהם היוצר ייתן קומדיה. וכמובן, יש גם אנשים שאוהבים לראות את קיאנו ריבס הולך מכות. גם את זה היוצר צריך לדעת לספק.

במובן הזה, ג'ון וויק הוא אחד הסרטים הישירים והאמינים ביותר שראיתי. דקות ספורות אל תוך הסרט אנחנו כבר מגיעים ל"אקשן", בלי לבזבז זמן על מילים לועזיות כמו אקספוזיציה או מוטיבציה. היוצר בקושי מנסה לתת סיבה לחגיגת הירי שלו (הרגו לו את הכלב, באמת? בגלל זה הוא יוצא להרוג מאות אנשים?). היוצר כאילו אומר לנו: "כולנו יודעים שבאתם לראות את קיאנו ריבס מכסח, אז בואו לא נבזבז אחד לשני את הזמן. אתם לא תבקשו ממני פרטים ואני לא אתן אותם. בואו נלך ישר לחלק של הכיסוח."

יצירות עם פחות ביטחון היו מנסות לדחוף פנימה איזה משולש אהבה קטן, או מוסר השכל, או שהגיבור יצטרך לרצוח את הנשיא, כל דבר שיכול לדבר למישהו. יצירות עם פחות ביטחון היו מנסות לחשוף את מעמקי הנפש של הגיבור ולהסביר לנו למה הוא הפך להיות מי שהוא. ואז היינו מקבלים סרטים מטופשים כמו "יחידת המתאבדים" או "מטריקס רבולושנס", סרטים שמנסים לכפות עלינו דרמות משפחתיות ושאלות פילוסופיות כשכל מה שרצינו זה לראות כמה כיסוחים טובים.

ג'ון וויק הוא לא אחת היצירות האלה. ג'ון וויק מכבד את הקהל שלו. הוא נותן להם את מה שהבטיח, בכמויות גדולות ובאיכות גבוהה, ולא מנסה לדחוף להם שום דבר אחר. זה מה שהופך את ג'ון וויק לסרט טוב – סרט שהקהל ייצא ממנו מרוצה.

נ.ב

עוד סרט שמקיים חוזה הדוק עם הקהל הוא ה"אויב שבפנים". אם אתם רוצים לראות בחורה בשמלה קצרצרה הורגת זומבים אני יכול להבטיח לכם שזה כל מה שתראו שם מהדקה הראשונה, ולא ידחפו לכם שום דבר אחר. יצירה נוספת שהיא לחלוטין על טהרת החוזה עם הקהל היא "חמישים גוונים של אפור" – אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.