שוליית הדרקון

גאלריוס רבץ על רצפת האבן באולם המרכזי ועסק בהעתקה של כרכים עתיקים לגליונות חדשים. הוא כתב בנוצת טווס גדולה שהחזיק בעדינות באחת מכפותיו האחוריות, בין הטופר הימני לאמצעי. היא נראתה כמו סיכה קטנה על רקע קשקשיו הירוקים העצומים. הוא נהנה מחום האש באח הגדולה, ומדי פעם הצית אותה מחדש בשלהבת ירוקה-כחולה כשהלהבות התחילו לדעוך.

כשטיפי נכנסה הוא הסתכל עליה כמו דרקון ירוק ועצום שעבודתו הופרעה על ידי על ילדה קטנה וסבוכת-שיער.

"מה עכשיו?" אמר. קולו היה בס עמוק של גחלים רוחשות.

"משעמם לי," אמרה טיפי.

גאלריוס נשף בביטול, פולט עננת עשן קטנה.

"משעמם לי ואין שום דבר לעשות בספרייה המגעילה הזאתי ולא הלכנו לטייל כבר שנה!"

"ניסית לקרוא ספר?" שאל גאלריוס.

"אני לא רוצה לקרוא ספר. אני רוצה לטייל! בבקשה, רק טיולון אחד פצפון. רק נעבור בשער ונראה עולם אחד ונחזור, ולא צריך אפילו להביא משם שום סיפור או משהו."

"אין לי זמן לקחת אותך. אני דרקון-ספרן עסוק מאוד, כידוע לך."

"אז תן לי לטייל לבד."

"מסוכן מדי."

"אבל משעמם לי!" טיפי רקעה ברגלה על אבני הריצוף הכבדות. זה כמעט ולא עשה שום רעש בכלל, וזה די הכאיב לה ברגל. גאלריוס הרים את מבטו מהספר והסתכל עליה בהפתעה.

"טוב, אם כל כך משעמם לך אולי את יכולה לנקות את המדפים בקומה החמישית."

"מה? אבל עשינו את זה בשבוע שעבר!"

"גם אכלנו בשבוע שעבר," אמר גאלריוס. "אז מה, זה אומר שלא נאכל היום?"

"אבל עדיין לא אכלנו היום!"

"אם מישהי לא תפסיק לדבר, לפחות אחד מאיתנו יאכל היום."

גאלריוס חשף שיניים לבנות וחדות כלהבים וטיפי פלטה צעקה קטנה, למרות שלא באמת חשבה שהוא יאכל אותה. הרי אם יאכל אותה לא תהיה לו משרתת קטנה שתנקה בשבילו את המדפים. היא רקעה ברגלה פעם נוספת (אבל הקפידה להשתמש ברגל השניה, כי הראשונה עוד כאבה) ואז הסתלקה מהאולם בריצה.

היא שטטה זמן מה בין מסדרונות האבן, עולה ויורדת בגרמי מדרגות צרים שהוארו בלפידים צהובים. היא התחרתה עם עצמה כמה מהר תוכל לרדת במדרגות הלולייניות מהקומה השלישית ועד למרתף הקירור, אבל אחרי הפעם הראשונה הבינה שבכל פעם שתרד היא תצטרך לעלות את הכל בחזרה, וזה לא יהיה כיף. היא עלתה למגדל המראות לבדוק אם כמה מהגרגוילים ערים, אבל כולם ישנו, אוחזים בקיר בפרצופים קודרים ובקרניים מופנות כלפי מטה. היא ירדה לאולם הכניסה וניסתה לתפוס את חליפות השריון כשהן מחליפות בניהם מקומות. היא ישבה על המדרגות בלי למצמץ לפחות שעה, אולי אפילו כל היום, אבל הכי הרבה שראתה היה את היד של אחת החליפות נשמטת בקול קרקוש ומפילה את הכידון שאחזה בו. היא לא ידעה אם השריון באמת זז או סתם נפל, ובכל מקרה, הוא לא ניסה להרים את הכידון אפילו קצת. עיניה התחילו לדמוע.

לבסוף הלכה טיפי לאולם השער וישבה בין המדפים עמוסי המזכרות. היתה שם מזכרת אחת לפחות מכל עולם שהיא וגאלריוס טיילו בו, ומכל עולם שגאלריוס טייל בו לבד, ועוד המון חפצים מעולמות שגאלריוס אף פעם לא היה בהם. היא שאלה פעם את גאלריוס איך החפצים האלה הגיעו למדפים, והוא אמר שאולי הספרנים הקודמים השאירו אותם שם, אבל בכל אופן אי אפשר לדעת בוודאות.

המזכרות מילאו את המדפים סביב-סביב לקירות החדר העגול. היו שם מטבעות עתיקים ואבנים יקרות מכל סוג, וגם אבן אחת שהיה צריך לקשור למדף בחוט כי אחרת היא ריחפה לתקרה ואחת אחרת שלא היה אפשר לראות או לשמוע או למשש. היו שם ראשי לטאות מפוחלצים וקשתות גובלינים שהיו קצרות מזרועה של טיפי וירו חיצים עם רעל מרדים, והיתה חרב אחת ארוכה ומעוטרת שהיתה שייכת למלך הענקים ותפסה מדף שלם, וחרב אחרת שהיתה רק ידית עגולה עם כפתור שלא עשה כלום וגאלריוס אמר עליה שזאת חרב-לייזר שנגמרה לה הבטריה. והיתה גם בטריה, מלבן שחור וכבד עם סימנים משונים על החלק העליון, וגאלריוס אמר שיש לה כוח פנימי שמפעיל חפצי-עוצמה בכל מיני עולמות, אבל היא לא התאימה לחרב-הלייזר ולא היה להם מה לעשות איתה. והיו גם חפצים משונים באמת, שאף אחד לא ידע מה הם עושים. היתה קוביה ירוקה שתמיד רטטה ובימי שני היתה עוברת איכשהו למדף העליון בלי שאף אחד ראה אותה זזה. היה לוח חלק של מתכת וזכוכית שצידו האחד נראה כמו מראה אפלה, ועל צידו השני היה איור של תפוח נגוס. היתה לבנה אדומה שניסתה להתגנב אל מחוץ לחדר, ופעמיים טיפי וגאלריוס מצאו אותה שוכבת ליד הדלת ומעמידה פנים שהיא סתם לבנה רגילה מהסוג שבונים ממנו קירות.

כל החפצים האלה באו מעולמות אחרים, והם לא שכחו מאיפה באו. הם הביאו סיפורים מהעולמות שלהם, ומדי פעם היה גאלריוס בוחר אחד מהם ולוקח אותו לחדר הכתיבה, ושם היה בוחן אותו ומקשיב לסיפור שלו וכורך את הסיפור בגליונות נייר. ואז טיפי היתה לוקחת את הספר ומסדרת אותו במקום המתאים לו בספריה לפי נושא או שם או צבע, מה שהיה נראה לה מתאים באותו יום.

במקרים אחרים היה גאלריוס בוחר חפץ מאחד המדפים ומביא אותו אל שער האבן הגדול שעמד במרכז אולם השער. זה היה שער גדול מאוד, גדול מספיק למעבר של דרקון, וטיפי לא יכלה להגיעה לקצה שלו אפילו על סולם. אבל גאלריוס היה מרים כפה עצלה אחת ומניח את החפץ שבחר על האבן המעוטרת בקצה הגבוה של השער, זו שנקראת אבן-הראשה, והעיטורים על האבן היו מתחילים לזהור באור ירוק שהזדחל לאיטו במורד האבנים העתיקות. ואז השער, שבדרך כלל לא הוביל לשום מקום בכלל, היה נפתח בגל של אור ירוק אל העולם שממנו בא החפץ, ופתאום היו באמצע אולם השער מדשאות ירוקות או הרים מושלגים או ענני סערה אפורים, וזה היה נפלא בכל פעם מחדש.

אבל עכשיו היה השער אפור וקר ומהצד השני שלו נראו רק עוד מדפים עמוסי מזכרות. טיפי עברה דרכו בקפיצה ואז עברה בחזרה והעמידה פנים שהיא מטיילת בין העולמות. זה לא היה כמו לטייל באמת.  היא נקשה על השער וניסתה להחליט אם יש לאבן צליל אטום או חלול, מושגים שתמיד בלבלו אותה. ואז היא ניסתה לדחוף את אצבעותיה אל החריצים שבין האבנים וגילתה שהן נכנסות, ושאם היא נאחזת היטב היא יכולה לטפס מאבן השער הראשונה אל השניה, ומשם אל השלישית. ומכיוון שהשער היה בנוי בצורת חצי עיגול, פחות או יותר, השיפוע נעשה מתון יותר ככל שהגביהה, והטיפוס נעשה קל יותר. זה נתן לה רעיון.

היא רצה אל המדפים וחיפשה חפץ שנראה לא-מזיק אבל גם לא משעמם מדי. היא דילגה על כוכב ים מאובן ועל עלה כתום בצורת להבה, ולבסוף בחרה בצנצנת מים קטנה שצפו בה חלקיקים של אבק זהב. הצנצנת לא נכנסה לכיס החלוק שלה, אבל היה לחלוק גם ברדס שנועד להגן עליה מפני הגשם, והיא גילתה שהיא יכולה להניח את הצנצנת בתוך הברדס כשהוא מופשל על גבה.

היא טיפסה על השער בזהירות, אבן אחרי אבן. זה לא היה יותר מפחיד מאשר לטפס על הגרגוילים הישנים במגדל המראות. כשהגיעה לקצה שלפה את הצנצנת מתוך הברדס. אבק הזהב נצנץ לאור הלפידים שבאולם השער. היא הניחה את הצנצנת בשקע העמוק בצידה העליון של אבן-הראשה.

האותיות העתיקות שעיטרו את האבן זהרו באור ירוק שהלך והתגבר, הלך והתפשט. האור זחל במורד אבן-הראשה והלאה אל האבנים שסביבה, זורם לאורך הקווים העדינים של עיטורי החריטה כמו דם בעורקים של מפלצת עצומה. טיפי נאחזה בידיה וברגליה סביב אבן-הראשה והציצה למטה בזהירות.

מצידו השני של השער, במקום קירות האבן ומדפי המזכרות, נח אגם שחור כלילה בלב יער של עצים זקנים. אבק זהב נצץ במי האגם, משקף את זוהר הכוכבים בשמי הלילה. טיפי החליקה במורד קשת האבן הרחבה ונחתה רק קצת חזק מדי. היא שוב הכאיבה לעצמה ברגל אבל לא היה לה אכפת. היא הסתכלה על אגם רסיסי הזהב בעיניים גדולות ופעורות. רוח קרירה נשבה מהעולם האחר וערבלה את האוויר המאובק באולם השער. טיפי נתנה לרוח לשחק בשערה ושאפה מלוא הריאות אוויר פרא צלול. היה לו ריח של ברק ושל קריאות ינשופים ושל הרפתקאות לאור הירח.

היא יצאה לטייל.

אדמת היער העתיק היתה מכוסה עשבים רכים ועלי שלכת שדגדגו את כפות רגליה היחפות. ענפי העצים התפתלו והסתבכו מעל ראשה אבל לא הצליחו לחסום את אור הירח. היה נדמה לה שהירח בעולם הזה גדול יותר מאשר בעולמות אחרים שהיתה בהם, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה. אחת מציפורי הלילה קראה בקול נמוך והשמיעה משק כנפיים אבל טיפי לא הצליחה לראות אותה. כשעברה את אחד העצים היא שמעה טפיפות רגליים קטנות של חיה נמלטת וראתה כתם פרווה אפור נדחק לתוך מחילה באדמה. לאחר מכן השתרר שקט.

ככל שהתקרבה לאגם נעשו העצים צפופים יותר ומפותלים יותר, עד שנקטעו באחת על שפת גדה תלולה שירדה אל המים. על הגדה גדל רק דשא ירוק ורענן, ממש עד המקום שבו שכשכו המים את האדמה החומה. טיפי התכופפה אל המים. הם היו שקטים כל כך עד שאפילו לאור הירח היא יכלה לראות את האדמה העשירה על הקרקעית. רסיסי זהב צפו והתערבלו בהם כמו אבק תחת קרן שמש. סמוך לקרקעית שחה משהו קטן וזריז ופועם באור, וטיפי ראתה אותו רק לרגע לפני שנעלם מאחורי אבן קטנה. היא התכופפה נמוך יותר והכניסה את ידה אל תוך המים הקרירים.

ללא כל אזהרה, האגם געש. בועות אוויר צפו ועלו במרכזו,מערבלות את המים לקצף לבן. אדווה חלקה אחת התפשטה במעגל מאמצע האגם ועד לשוליים, מרטיבה את שולי החלוק של טיפי, ומיד אחריה הגיע גל גדול ומהיר יותר ששטף את טיפי כמעט עד הצוואר. היא הרימה את שרווליה הספוגים ומחתה מים ורסיסי זהב מעיניה. ואז ראתה את הזרועות.

הן עלו מהמים, זרועות דיונון ארוכות בצבעי ירוק ושחור, כל אחת מהן עבה כמו גזע עץ ומכוסה משטחי יניקה עגולים. היו לפחות תריסר מהן. טיפי בקושי הספיקה לקפוץ לאחור כשהזרוע הראשונה גיששה לעברה בקצה מחוש מתפתל. הזרוע השאירה כתמי ריר דביקים במקום שבו נגעה בדשא. טיפי פלטה צווחה מבוהלת ונמלטה לעבר אחד העצים.

הזרוע השניה שטפה את הגדה בתנועה מעגלית, עוקרת עצים לכל אורך קו המים. האוויר נמלא רגבי אדמה מתעופפים ואבנים קטנות, וטיפות מים מוזהבות. העץ שטיפי ברחה אליו נעקר יחד עם האחרים, ורק בנס עברה זרוע הדיונון מעליה ולא עקרה גם אותה יחד איתו.

טיפי הביטה לאחור לעבר האגם הגועש. ראש הדיוניון עלה מעל למים במרכזו, גוש חסר צורה ובו שתי עיניים זעירות וחסרות הבעה ופה עגול ועצום בעל אלפי שיניים. הפה נפער בשאגה דוממת שהפחידה את טיפי יותר מכל צליל שיכל היצור להשמיע.

זרועות הדיונון עלו מהמים אל תוך היער, וכמה מהן כבר הקדימו את טיפי. היא לא הבינה מדוע לא תפסו אותה עדיין, ואז עלה בדעתה שאולי היא קטנה מכדי שהדיונון יבחין בה. עכשיו, אם רק תוכל לרוץ עד לעץ ההוא שם ולטפס אל בין הענפים, אין שום סיכוי שהיצור ימצא אותה. אם רק תוכל להגיע עד שם...

ברגע שהתחילה לרוץ נרעדו הזרועות סביבה ונשלחו אליה בתנועות הצלפה. היא הצליחה לדלג מעל אחת מהן וספגה מכה במותן כשניסתה לברוח מאחת אחרת, אבל המכה דחפה אותה לעבר זרוע נוספת והעיפה אותה באוויר לעבר כוסות היניקה המכוסות ריר, ולפתע טיפי מצאה את עצמה עומדת ממש על הזרוע המתנופפת, כפות רגליה היחפות נדבקות אל הריר האפור, והיא נאבקה והצליחה לרוץ עוד כמה צעדים כשהזרוע מתפתלת מתחתיה, ואז זינקה – והגיעה אל הענף התחתון של העץ.

היא משכה את עצמה אל בין העלים והתפתלה כדי להגיע לענף גבוה יותר. כשהגביהה מספיק והתקרבה אל הגזע היא התיישבה על אחד הענפים והתנשפה בהקלה.

ואז נרעד העץ תחתיה ונעקר ממקומו, והיא מצאה את עצמה נמשכת יחד עם הגזע כולו לעבר האגם. זרוע עבה במיוחד אחזה בגזע העץ שלה וטלטלה אותו הלאה במהירות, מעבר לגדה ואז מעבר למים. הפה הירוק-שחור בעל אלפי השיניים נפער לרווחה במרכז האגם.

טיפי לקחה נשימה אחת עמוקה, וקפצה מהענף. היא נחתה אל תוך המים בצלילה ושקעה עמוק בכיוון הקרקעית. רסיסי הזהב התערבלו סביבה ויצורי מים קטנטנים נמלטו ממנה במערבולת של אורות זוהרים. היא ניסתה לשחות עוד מטה והצידה, אבל משהו רירי ודביק נאחז בכף רגלה והיא הרגישה איך היא נמשכת לאחור בכוח ועולה בחזרה מעל פני המים.

הדיונון החזיק אותה בראשה כלפי מטה, שיניו נפערות תחתיה כמו מעגל של חרבות. טיפי סוככה בידיה מעל ראשה והתכוננה לנפילה. הפה התרחב מתחתיה בשנית בשאגה דוממת ונוראה.

ואז נשמעה שאגה שניה, לא דוממת כלל אבל נוראה באותה המידה. השאגה הדהדה בין עצי היער והעבירה רעד במי האגם והבריחה את הציפורים המקננות בעצים. משהו עצום נע על פני השמים והסתיר את פני הירח, מחשיך את האגם. אור בהיר התנוצץ בירוק על קשקשים בגודל צלחות ונשבר מטופרים חדים כלהבים.

גאלריוס התנפל על מפלצת הדיונון בטופר ובאש. הוא צלל מהשמים בכנפיים מקופלות ורשף אש כחולה ירוקה לעבר ראשה של המפלצת. הוא הבליח בכפותיו וחתך את זרועות הדיונון כאילו היו תולעי עפר פשוטות. ואז עקר את הזרוע שהחזיקה בטיפי וקטף אותה מהאוויר בכפה חזקה אבל עדינה לפני שהספיקה ליפול את המים.

המפלצת נסוגה בחזרה אל האגם, זרועותיה מפרפרות כמו רגליים של חרק. גאלריוס נסק משם בטפיחת כנפיים כבדה וטס במהירות בחזרה אל השער. הוא עף בקשת רחבה סביב גדת האגם, תחת השמים זרועי הכוכבים.

"את יודעת מה עשית?" הרעים בקולו.

טיפי לא ענתה. היא הרגישה סומק של בושה עולה בלחייה.

"כזה מעשה מטופש," אמר גאלריוס. "היית יכולה למות, טיפי! כמה פעמים אני יכול להגיד לך, את לא מכירה את העולמות! אף אחד לא מכיר את העולמות. לכן אנחנו לא מסתובבים בהם לבד."

טיפי רצתה להגיד שגאלריוס דווקא כן מסתובב בהם לבד אבל ידעה שזאת תהיה תשובה עלובה. היא לא היתה דרקון עצום ויורק אש. היא היתה רק ילדה קטנה שבקלות יכולה להפוך למזון לדיונונים. היא שמרה על פיה סגור.

גאלריוס החזיר אותה לאולם השער בלי לומר עוד דבר. הוא הניח אותה על מרצפות האבן המוכרות, המוקפות מדפי מזכרות מכל עבר, ואז הוריד מאבן-הראשה המעוטרת את צנצנת המים שפתחה את השער. האור הירוק דעך ונסוג במעלה העיטורים שעל השער, והמעבר נסגר.

כשפנה גאלריוס להחזיר את הצנצנת למקומה על המדף טפחה טיפי על כפתו. הוא הרכין אליה ראש.

"מה עכשיו?"

היא לא ענתה, אבל הצביעה על צנצנת המים. גאלריוס הגיש לה אותה והיא פתחה את המכסה הכסוף.

ואז פתחה את פיה וירקה אל תוך הצנצת מלוא הפה מי-אגם מנצנצים ודג קטן ושקוף שלהבה צהובה בערה בבטנו. היא סגרה את הצנצנת והניחה לדג לשוטט בתוכה במעגלים.

"אני מצטערת," אמרה. "לא התכוונתי להפחיד אותך ולא התכוונתי שיאכל אותי התמנון. לא חשבתי שיהיה כל כך נורא לטייל בלעדיך."

הדרקון הביט בדג הקטן בסקרנות ולא אמר דבר.

"תפסתי אותו כשנפלתי לאגם," אמרה טיפי. "חשבתי שהוא יפה. והוא קטן, אז לי היה יותר קל לתפוס אותו מאשר לך. אולי הוא יספר לך סיפורים על הדיונון שבאגם."

"אולי," אמר גאלריוס. "זה לא משנה את העובדה שברחת ממני, והשתמשת בשער שלי בלי רשותי, ועשית מעשה טיפשי, מסוכן וחסר-כבוד."

טיפי השפילה את מבטה אל כפות רגליה. החלוק שלה היה ספוג מים, רגליה רעדו, וברכיה עדיין כאבו  מהנפילות שנפלה קודם.

"כשתסיימי לנקות את האבק בקומה החמישית את יכולה להמשיך לקומה השישית, ואז לשביעית," אמר גאלריוס. "ואסור לך לעלות למגדל המראות לשחק עם הגרגוילים. ואת מושעית מאולם השער למשך שבוע."

"שבוע!" צעקה טיפי. הבושה נשכחה ממנה באחת. "אבל זה המון זמן! אני אמות משעמום תוך שבוע!"

"את תחכי בסבלנות," אמר גאלריוס. "וכשתחזרי מההשעיה שלך נתחיל להכשיר אותך לתפקידי סיור."

"אבל אני לא רוצה לע-" התחילה טיפי, אבל אז קלטה את מה שאמר הדרקון. לרגע ארוך נאלמו המילים מפיה. "תפקידי מה?" אמרה לבסוף.

גאלריוס לקח ממנה את הצנצנת והניח אותה על המדף. הוא פנה לצאת מהאולם בצעד איטי.

"תפקידי סיור. יש לי צורך בסיירת עולמות קטנה. מישהי שתראה דברים קטנים על הקרקע ותאסוף בשבילי סיפורים סמויים מהעין."

"באמת?"

"באמת."

"ואני אוכל לטייל לבדי?"

"תוכלי לסייר."

"זה דומה?"

"זה אותו דבר," הודה הדרקון.

טיפי מיהרה לרוץ אחריו אל היציאה, מטפטפת מים לכל אורך אולם השער.

"אני אהיה הסיירת-עולמות הכי טובה שהיתה!" אמרה. "אני אביא לך סיפורים שאף אחד לא ידע אפילו שהם קיימים. אני אטייל לכל העולמות ואביא לך סיפורים על רוחות רפאים ועל מלאכים ועל הארצות שמעבר להרי החושך."

"כבר יש לי את כל הסיפורים האלה," אמר גאלריוס בשעשוע.

"באמת?"

"באמת. רובם בקומה השביעית. לא יהרוג אותך לפתוח ספר מדי פעם."

"אבל אני שונאת לקרוא! הסיפורים של הספרייה שלך הכי משעממים בעולם."

"אז אולי אני אספר לך סיפור הערב," אמר גאלריוס. "אני מכיר סיפור מרתק על ילדה קטנה שדיברה יותר מדי, עד שנאכלה על ידי דרקון."

הוא פלט נשיפת עשן מרוצה בעודו מזדחל במסדרון אל האולם המרכזי, וטיפי חשבה על אלף תשובות מתחכמות לענות לו, אבל היא לא אמרה אף אחת מהן. היא הניחה יד קטנה על קשקשי הדרקון העצומים והחמימים והלכה איתו, יד אל יד, עד שהגיעו אל האח הגדולה באולם המרכזי. גאלריוס רבץ מול האש וחזר לכתוב בכפתו האחורית, וילדת הדרקונים הקטנה רבצה בחיקו והביטה בלהבות מסתלסלות מעלה.