הצצה חטופה אל העבר

למנחם וייסברג לא היה זמן לשטויות. הוא היה ,כפי שאהב להזכיר לאנשים, איש עסוק מאוד, עם עסקים בארבע מדינות ויותר מחברה אחת לנהל. לא היה לו זמן לבזבז על זוטות כגון נימוסים או בירוקרטיה, דברים שהיו מנת חלקם של אנשים נחותים ממנו במעמדם החברתי והכלכלי. מנחם וייסברג רצה לעשות דברים ישר ולעניין, או יותר טוב, לתת למישהו אחר לעשות אותם בשבילו.

אולי זאת היתה הסיבה שעד כה, הוא התרשם מאוד מהשירות שקיבל בגלריה אלמר. אוצרת הגלריה תיאמה בשבילו תצוגה פרטית ביום ובשעה שביקש, בלי לשאול שאלות. היא שלחה מכונית שתאסוף אותו ותחזיר אותו למלון, עם נהג חמור סבר במשקפי שמש שפתח בשבילו את הדלת ולא אמר אפילו מילה אחת כל הנסיעה. וכשהגיעה המכונית לגלריה, האוצרת כבר חיכתה לו על מדרגות הבניין, חנוטה בחליפה שחורה ומלווה בנערת שירות צעירה.

"ברוך הבא, מר וייסברג. אני מקווה שהטיסה עברה בנחת?" היא היתה גבוהה, גבוהה בהרבה ממנחם וייסברג, ובכנות, גבוהה יותר משמנחם וייסברג חשב שלאישה כלשהי יש זכות להיות. עורה היה בהיר כל כך עד שהיה כמעט שקוף, ושערה היה בגוון חמצן טהור.

"הטיסה עברה כרגיל," אמר מנחם וייסברג. הוא לא היה איש של דיבורים.

האוצרת הובילה אותו במעלה המדרגות ואל תוך האולם המרכזי, חדר רחב ידיים שהיה מואר באור יקרות ופנוי באופן מפתיע. המוצגים הקיפו אותם מכל עבר, אבל אלה היו צמודים לקירות.  בתוך חלל החדר, במרחב שבין הקירות, לא היה דבר – לא שולחן או כיסאות, לא מתקן למים, אפילו לא שלט ליציאת חירום. היה משהו נקי בעיצוב הזה, כאילו יכולת להסתכל לכל כיוון עד האופק בלי שום מכשול. המוצגים היו מכל הסוגים: תמונות מצהיבות משנים עמדו לצד מריחות צבע מודרניות שפשוט היו צהובות, פסלים מכניים בלתי אפשריים בסגנון אשר חברו לאיורי בארוק מגוהצים ומעונבים. האומנות הקיפה את החלל, חולשת עליו במצג של יופי ופאר. אפילו מנחם וייסברג, שלא היה לו זמן להתפעל מהבלים כאלה, לא יכל שלא לעצור ולסקור את החדר בהשתאות.

"אז, מר וייסברג. מה אני יכולה להראות לך היום?"

"ממש לא משנה לי. אני אסמוך על הטעם שלך. תביאי לי משהו טוב, עם שם מוכר. משהו יקר." מנחם וייסברג לא הגיע לאן שהגיע על ידי זה שעמד ובהה בציורים. האוסף שלו נועד לגרום לאורחים העשירים שלו לקנא, ולהזכיר להם שעד כמה שהם עשירים, הם עדיין לא עשירים כמו מנחם וייסברג, ושאם במקרה אם כן עשירים כמו מנחם וייסברג, כדאי מאוד שזה לא יעלה להם לראש, כי אין להם אפילו רבע מהקשרים ומהסגנון ומהטעם הטוב שלו. הציורים היו בשביל זה. אם לומר את האמת, מנחם וייסברג עצמו אף פעם לא מצא בהם הרבה עניין.

"אם אתה מחפש משהו שמשדר יוקרה, אתה פשוט מוכרח לראות את התערוכה של אנטוני דה ריברה. הצצה חטופה אל העבר. קניתי את החלק האחרון מהעיזבון שלו רק בחודש האחרון. אני אומרת לך, לקח נצח עד שהבן אדם הואיל בטובו למות, אבל היה שווה לחכות. הציורים הכפילו את הערך שלהם כמעט מיד, ואני בטוחה שהם רק יעלו. דה ריברה באמת היה אומן של פעם בדור."

"כן-כן. זה נשמע בסדר גמור."

"מצויין. אור, קחי בבקשה את המעיל של מר וייסברג, ותביאי לנו שני בקבוקי מים. או שאולי אתה מעדיף משהו אחר? יין לבן? שמפניה?"

"מים זה בסדר."

"מים, אור. אנחנו נהיה במסדרון התערוכה."

נערת השירות הצעירה לקחה את המעיל של מנחם וייסברג ותלתה אותו על זרועה בעדינות. היא היתה יפה מאוד, מנחם וייסברג הבחין. לא יפה כמו אישה – היא לא היתה עדיין אישה – אלא יפה כמו ציור, כמו מוצג ראווה במוזיאון. ובתור מוצג, היא היתה יפה בהרבה מכל ציור שהיה תלוי בחדר. היא לא אמרה דבר, אבל נתנה במנחם וייסברג מבט ארוך בעיניים כחולות ותמימות לפני שיצאה מהחדר.

"המתלמדת שלך?"

"עובדת שלי," ענתה האוצרת.

"היא נראית בגיל שילדים עוד אמורים להיות בבית."

"העבודה טובה בשבילה. זה בונה אופי. בוא, מר וייסברג. אני מציגה את התערוכה של דה ריברה במסדרון."

בקצה החדר נפתחה יציאה למסדרון רחב. בכניסה עמד שלט, השלט היחיד שמנחם וייסברג ראה בגלריה עד כה: הצצה חטופה אל העבר. המילים נכתבו בכתב יד, בשחור בוהק על קנבס מבריק. האוצרת נכנסה אל המסדרון וסימנה למנחם וייסברג שיתקדם אחריה.

"דה ריברה שולח אותנו בתערוכה הזאת במבט קסום אל מחוזות שהכרנו פעם, והספקנו לשכוח. אני חושבת שאין אדם שלא ימצא את עצמו באוסף הזה. בחרתי להציג אותו בסדר לינארי, לאורך קיר אחד, כמו שהאומן התכוון. מעבר לזה אני חושבת שאין הרבה מה להרחיב. העבודות מדברות בעד עצמן."

מנחם וייסברג צעד אל תוך המסדרון והתבונן בתמונה הראשונה שנתלתה מימינו. זה היה ציור שמן בסגנון מיושן שהציג גבירה אצילה מהתקופה הויקטוריאנית. האישה בציור היתה לבושה שמלת מלמלה ורודה ומנופחת, וחבשה כובע תואם. קהל קטן של גברים ונשים השקיף עליה מעבר לעמודי שיש בחלק האחורי של הציור. אחד הגברים נראה כאוזר אומץ לגשת אליה. הציור תפס את הגבר באמצע הצעד הראשון לפנים. הוא לבש חולצה כחולה, מעוטרת בסיכות ושרוכים שבוודאי סימלו פעם משהו, לאנשים שמתו מזמן. למותניו חגר האיש חרב ארוכה.

במבט ראשון הציור לא אמר למנחם וייסברג דבר. הוא רק עמד והתבונן בו, וחש שהציור מתבונן בו בחזרה, מאשים אותו על שאינו יודע להעריך כראוי אומנות גדולה. אבל כעבור רגע נדמה היה לו שהבחין במשהו – ניצוץ מסויים בעיניה של הגבירה, משהו בחיוך או ביציבה, בדרך שהשפילה את מבטה בענווה מזוייפת. כן, היה שם משהו, בלי ספק. ככל שהתבונן בציור נחשפו לעיניו פרטים נוספים. פניו של הגבר החגור חרב אמנם נראו רק במטושטש, אבל מנחם וייסברג דימה לראות בהן משהו מוכר, שכוח ועתיק. זה היה כמעט כאילו הוא מכיר את האיש. הקהל שעמד מאחור נראה מוכר גם הוא, ומנחם וייסברג יכל לדמיין את ההבעות, נבוכות או לועגות או נוגות, על כל פרצוף.

"זה מוזר..."

"מה קרה?"

"האישה הזאת. זה לא איך שהיא נראית – טוב, במראה היא לא דומה לה בכלל, אין מה לדבר. אבל זה כאילו האופי שלה, טוב, בטח אני סתם מדמיין, אבל יש בה משהו שמזכיר לי את אשתי הראשונה. זאת אומרת, היא היתה מחייכת בדיוק ככה. ביום שפגשתי אותה התאהבתי בה ישר. כזה חיוך היה לה." מנחם וייסברג הצביע על החיוך המבויש, מבויש באופן כמעט יומרני, של האישה בציור.

"אומרים שלהסתכל על דה ריברה זה כמו להביט במראה אל תוך הנפש."

"אבל זה יותר מזה. האיש מאחוריה. אני יודע שלא ממש רואים אותו, אבל אני יכול להישבע שהוא נראה בדיוק כמוני. זאת אומרת, כשהייתי צעיר."

"הוא בהחלט גבר צעיר ומושך. נסיך, או דוכס, הייתי אומרת."

"זאת לא הנקודה. אני מתכוון, תסתכלי עליו. הוא לא מזכיר לך אותי? זה מדהים! ככה בדיוק היינו, היא ואני. אף אחד לא האמין שייצא מאיתנו משהו. ההורים שלה כמעט בכו כשהיא סיפרה להם שהיא מתחתנת איתי. אבל בסוף, כשהבנקים סגרו עליהם, הם ידעו טוב מאוד ממי לבקש את הכסף. ממש ככה זה היה."

חיוך מרוצה התגנב אל פניו של מנחם וייסברג, מזכרת ישנה מימים של כיבוש ושל אהבת נעורים. האישה הגבוהה חייכה אליו בחזרה, אם כי ניכר בבירור שהיא קצת מבולבלת.

"שנמשיך?" אמרה.

היא הובילה אותו במורד המסדרון. הוא שם לב שהמסדרון לא היה ישר לחלוטין, אלא בעל מבנה עדין של חרוט, או משפך. הכניסה היתה רחבה במיוחד, אבל באופן בלתי מורגש כמעט, המסדרון הלך והיצר. הוא נקש בידו על הקיר השמאלי, הלא מאויר. קול חלול ורך חזר אליו בלי להדהד.

"זה קיר גבס," אמרה האוצרת. "תוספת קטנה משלי. נותן תחושה שמסדרון מתכנס לנקודה אחת. דה ריברה התייחס לעבר כאל נקודת המקור. הוא חשב שהכל יוצא מהעבר, וגם חוזר אליו. אני חושבת שהוא היה מרוצה מהתוצאה."

"את האוצרת היחידה של הגלריה, גברת, אמ...?"

"גרנות. גבריאלה גרנות. אני האוצרת, והבעלים."

"המוצגים שייכים לך באופן פרטי?"

"בוודאי. אני אספנית, ממש כמוך. טוב, כמובן שאין מה להשוות. שמעתי שיש לך אוסף של פיקאסו שגורם למבקרים להזיל ריר ממש. וגם יותר מפסל אחד של בורל, כולל האישה העיוורת. זה כבר משהו שאפשר לקנא בו."

"ממש אין צורך לקנא," צחק מנחם וייסברג. אבל עמוק בפנים, במקום שקיים אצל כל אדם ואצל מנחם וייסברג היה אולי טיפ-טיפה יותר גדול מהרגיל, הוא שמח מאוד על קנאתה של גבריאלה גרנות.

הציור הבא הציג שדה קרב עקוב מדם, ופרש גאה מניף בו דגל אדום. חיילים כנועים מהצד המפסיד השתחוו ארצה, מתפלשים בעפר, והמנצחים חסו על חייהם ברוב רחמים. אלה שניסו לברוח נטבחו, נדקרים בחניתות ארוכות כשעל פניהם מבטי אימה. הפעם מנחם וייסברג היה בטוח שלא דמיין זאת: פני הפרש הגאה היו דומות בדיוק לפניו שלו, כשהיה צעיר יותר. מנחם וייסברג השתתף בכמה מלחמות בחייו, אבל הציור לא הזכיר לו אף אחת מהן. שדה הקרב המאויר נראה לו כמו משחק, או תחרות, הפגנה של נעורים וכוח וחיות. זה היה כמו בימים הראשונים של העסק שלו, כשרק התחיל לתווך נדל"ן וכל עסקה נראתה כמו בית מטבחיים. כשלא היה לו רכוש ולא השפעה, והוא נזקק לכל הכישרון והכוח והעורמה שלו כדי להתקדם ולצבור יתרון על המתחרים. וכמה כישרון היה לו, כמה עורמה! תוך שנה הוא היה המלך הבלתי מעורער של הנדל"ן בתל אביב. והמתחרים שלא היו חכמים מספיק כדי להצטרף אליו פשוט חוסלו, במהירות וביעילות שקיימות רק בתחום הפיננסיים. מנחם וייסברג לא הרגיש זאת, אבל גבו הזדקף מעט כשהתבוננן בציור, כאילו ניער מעליו את עול השנים. משהו יציב וכבד נוסף לצעדיו, כאילו בכל צעד רמס וכבש מחדש את המרצפות המבהיקות של גלריה אלמר.

בציור השלישי נראו נערים ונערות יורדים לרחוץ במעיין בחיק הטבע. כמה מהבנים והבנות צוירו בלבוש מלא, עומדים מהצד או יושבים על שפת המים ומסתכלים בחבריהם. כמה מהם היו בשלבים שונים של התפשטות – זה מוריד חולצה לקראת הקפיצה למים, זו פושטת את מכנסיה וחושפת ירכיים חיוורות. רבים מהם לא לבשו דבר. מנחם וייסברג יכל לזהות כל זוג שוקיים לבנות, כל קווצת שיער מתולתלת, כל זוג שדיים צעיר וחשוף. הבנות בציור היו, בלי ספק, חברותיו לכיתה, אלו שלמדו איתו בתיכון. הוא היה בטוח בכך. נערות ששכח מזמן, אהבות נכזבות ותשוקות של גיל הנעורים שהיה בטוח שאבדו זה מכבר, צפו ועלו מולו שוב. נערות שראה רק בשמלות ארוכות ובמעילי חורף, שיכל רק לייחל להתקרב אליהן, הציגו לו עכשיו את גופן העירום לראווה. והוא הרגיש משהו שלא הרגיש כבר זמן רב: תשוקה אמיתית, נערית, שמתחילה מהבטן וגועשת אל החלציים ומבעירה אש בפנים ובקצות האצבעות. הוא הרגיש את הסומק עולה בפניו, אך לא ניסה להסתיר אותו.

"מדהים. הרי זה בלתי אפשרי... הן נראות בדיוק כמו פעם. לא הזקנו ביום. ואלה ממש הן. אלה הבנות מהתיכון שלי. אני לא מדמיין את זה, נכון?"

"אתה מתבונן במראה. ואתה רואה עמוק אל תוך הנפש."

"אבל דה ריברה הזה, הוא מת כבר. הוא לא מישראל בכלל. איך זה יכול להיות שהוא מצייר אותן?"

"הוא מצייר בשבילך את מה שהיה. הוא מציג בפניך יופי, כפי שהוא בשבילך."

"ואנשים אחרים? את? את רואה אותו דבר?"

גבריאלה גרנות נתנה מבט ממושך בציור שעל הקיר. עיניה האפורות, הבהירות, לא הסגירו דבר. נדמה היה שהיא יכולה באותה מידה לבהות בקנבס ריק.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על מה שאני רואה. בוא נתקדם. אתה לא רוצה להתרשם משאר התערוכה?"

הוא רצה.

היו שם ציורים גדולים כעצים וציורים קטנים ככף יד, ציורי שמן וציורי מים ורישומי פחם, מצוירים על קנבס ועל נייר ועל עץ, ואפילו על הקיר עצמו. הם הראו שני חברים מטפסים על גשר צר, או קבוצת ילדים עובדת במפעל לנעליים, או ילד עירום מרחף בין העננים, עורב ונשר חגים סביבו, כל דבר. ובכל איור, מנחם וייסברג מצא את עצמו מביט שוב בדמותו, משתקפת אליו ממקומות זרים ומשנים שחלפו. מגיל תיכון לבית הספר היסודי, ומשם לגן ולעריסה, התמונות נסעו לאחור, משקיפות על ילדותו. תחושות התעוררו בו כשהסתכל בתמונות, רגשות עזים וצעירים שנדמה היה לו ששכח מזמן. עם כל תמונה הוא יכל כמעט להרגיש את השנים שמתקלפות ממנו, כאילו כל חייו הבוגרים לא היו אלא חלום, והנה הוא חוזר ומתעורר אל הימים הארוכים והפשוטים, אל השעות נטולות הדאגה של הילד שהיה. וככל שמנחם וייסברג נעשה צעיר יותר (כלומר, בתמונות. כי כמובן, היו אלה רק תמונות) הלך המסדרון ונעשה צר יותר.

הציור האחרון, ממש לפני שהמסדרון נקטם ברצועת קיר צרה מכוסה וילון קטיפה, היה רק יריעת קנבס מרוחה בגוונים של אדום. האדום התערבל לאיטו על הגיליון, במעגלים פתוחים ורחבים, דועך לכתום חם ולצהוב כהה וחוזר לגעוש בבורדו ובסגול-שחור.

"זה כל כך חם," מנחם וייסברג בהה בציור בעיניים גדולות, דמעות על פניו. הוא זכר הכל עכשיו – את היופי של הנעורים, כשהכל היה חד וחזק, ואת הילדות, כשהכל היה חדש ונועז ובהיר, ואת הינקות, כשהכל היה חם ורצוי ואוהב. "זה כל כך נעים. הגוונים האלה... זה מרגיש כמו לצוף. כמו לנוח בשקט מוחלט. מה זה?"

"זאת ההתחלה. נקודת המקור, או קרוב מאוד אליה," אמרה האוצרת.

"זה מרגיש כאילו לא צריך יותר לאכול ולשתות. כאילו לא צריך יותר לנשום. הכל מסודר מראש בשבילי, הכל נעשה בשבילי, ואני רק צף באוקיינוס אינסופי של שלווה."

"כל חיים מתחילים ככה. בהתחלה האמיתית של החיים, לפני שאפילו נולדים. כולנו היינו שם, צפים בנוזל הראשוני ויונקים את החיים דרך חבל הטבור. בלי לנשום, בלי לחשוב."

גבריאלה גרנות התנשאה מעליו בחליפת המעצבים השחורה שלה, עיניה קרות ובהירות. החלל הצר שעמדו בו נראה פתאום חשוך, כאילו האור היחיד היה זה שחזר מהציור שלידם, צובע את המסדרון בגוונים חמים של אדום. האוצרת החוותה כלפי וילון הקטיפה שעמד בקצה המסדרון.

"יש עוד ציור אחד, אחרון," אמרה. "היית רוצה לראות אותו?"

"מאוד." עיניו של מנחם וייסברג בערו מסקרנות ותשוקה.

"אבל זה ציור מיוחד. דה ריברה חשב שצריך לרכוש אותו לפני שרואים אותו. שצריך להרוויח אותו. אני מסכימה איתו. כדי להבין את דה ריברה באמת, הוא צריך להיות שלך."

"אני אשלם מה שצריך. כמה את רוצה?"

האישה הגבוהה חייכה, חושפת שיניים לבנות עד סינוור.

"אני לא אמכור לך אותו בכסף. אני רוצה להחליף אותו איתך. יש לך פסל מסויים, שלמען האמת גרם לי לקנא בך כבר די הרבה זמן. האישה העיוורת."

"האישה העיוורת? זה הכל? הוא לא שווה כל כך הרבה."

"זה המחיר. אתה מעוניין?"

"בוודאי. כבר אמרתי, אני אשלם כמה ש –"

אבל הוא לא הספיק לסיים את המשפט. טפיחה קלה על זרועו הפתיעה אותו, קוטעת את שטף הדיבור.

"סליחה, אדוני. סליחה, גברתי. הנה המים שלכם."

נערת השירות – בעצם רק ילדה – חזרה עם שני בקבוקי זכוכית. היא הגישה בקבוק לכל אחד מהם, אבל מנחם וייסברג לא הושיט יד לקחת את שלו. הילדה הסתכלה אליו באותן עיניים תמימות, כחולות יותר מכל כחול שהכיר.

"תודה רבה, אור. את יכולה לעזוב." האוצרת לקחה מהילדה בקבוק אחד, ואז, מכיוון שמנחם וייסברג עדיין לא זז, לקחה ממנה את השני. "אמרתי שאת יכולה לעזוב. עכשיו."

הילדה העזה לעמוד שם עוד רגע אחד. נדמה היה למנחם וייסברג שהיא מסמנת לו משהו, מעין ניד ראש קטן, כמעט בלתי נראה. אבל באותה מידה ייתכן שהוא רק דמיין תזוזה באור האדום העמום, וכשהרגע חלף הילדה עזבה בהכנעה, ומנחם וייסברג נשאר לבדו עם האישה בחליפה השחורה.

"אז, האישה העיוורת. הכנתי את המסמכים. אני צריכה את החתימה שלך," היא הגישה לו מסמך מודפס שהוציאה מכיס פנימי בחליפה, יחד עם עט נובע שחור. הוא לקח ממנה את הדפים ואת העט וחתם עליהם במבט מעורפל. הוא לא טרח לקרוא אותם.

"מה נמצא בציור האחרון?"

"המקור האמיתי. ההתחלה שלפני שההתחלה. הנקודה הראשונה."

"תראי לי אותה?"

"היא שלך עכשיו. ממש כאן, מאחורי הוילון. שלך להביט בה, או להסתובב לאחור."

מנחם וייסברג צעד אל הוילון בחשש. ברכיו רעדו, לא מפחד או מזקנה, אלה מינקות, כאילו לא יכלו עוד לשאת את כל השנים שעל כתפיו. הוא הניח יד אחת על הקטיפה, דוחף בעדינות. הוא לא הרגיש קיר מהצד השני של הוילון. הוא לא הרגיש דבר. האישה הגבוהה הסתובבה, מניחה לו לצפות בפרטיות ביצירה שרכש. החדר היה שקט מאוד, וחשוך מאוד. האויר עמד.

מנחם וייסברג הסיט את וילון הקטיפה, וראה את הראשית.

***

גבריאלה גרנות חיכתה באולם המרכזי כשהאמבולנס הגיע. הנהג שלה עזר לחובשים להוביל את האיש הזקן, המבולבל, אל הניידת.

"הוא פשוט התמוטט," הנהג הסביר. "לא היה שום סימן לפני זה. וכשהוא קם הוא לא אמר כלום, והוא בקושי זז. ניסינו לדבר איתו, אבל לא נראה לי שהוא מבין אותנו."

"ראיתי יותר גרועים. זה קורה בגיל שלו," סיכם הפרמדיק.

הם לקחו משם את מנחם וייסברג ביללת סירנות. המבט בעיניו היה חלול, ובפעם האחרונה שגבריאלה גרנות הביטה בהן, היא לא ראתה דבר.

כשהניידת עזבה הנהג שלה הצטרף אליה באולם המרכזי. הוא לא הסיר את משקפי השמש שלו. הם עמדו זה לצד זו, מוקפים ביצירות אומנות שנאספו במשך עשרות שנים מכל פינה של העולם. זה היה, אולי, אחד החדרים היפים בעולם, ובוודאי אחד היקרים שבהם.

"זה באמת משהו, לא?" אמר הנהג.

גבריאלה גרנות העבירה מבט ארוך על פני החדר. זה היה משהו, היא הניחה, או לפחות ככה סיפרו לה. אחרי הכל, כל דבר הוא משהו. ואולי זה היה אפילו משהו מיוחד, לפחות בשביל אנשים אחרים. אבל הלב של גבריאלה גרנות לא החסיר אפילו פעימה כשהסתכלה על הציורים. הדופק לא האיץ במפרקי ידיה הלבנים, והאישונים בעיניה האפורות לא התרחבו. באותה מידה יכלה להסתכל על קירות ריקים.