תלוי מי מספר

"המושל בפאת המדבר" לא הופיע בתצוגה הראשית של הספרים העתיקים אצל האחים גרין. הוא גם לא נח בערימה של "ספרות יפה". והמחבר, אלכסנדר היל, לא נמצא בין רוברט היילנדר לצ'ארלס הילברט במדף הספרים של האות ה"א. הספר לא היה שם.

ברק העביר אצבע על הכריכות המרופטות, סוקר את השמות אחד-אחד. הוא משך כמה ספרים החוצה ובדק את אחורי המדף. לא היה שם כלום.

במדף תחתון בפינת החנות הוא הבחין בעותק של "הרוח בערבי הנחל" שנראה כאילו עברו עליו כמה ידיים. הוא שלף אותו ובחן אותו מכריכה לכריכה. הספר הרגיש חמים וכבד בכף ידו. זה יספיק. הוא הניח יד אחת מכל צד, סוגר על הכרך הכבד בידיו, והתרכז ברעיון. עזרה מגיעה ממקום בלתי צפוי. הכרך התחיל להתחמם בכפות ידיו. הוא הרגיש את הסיפור שבפנים מתפתל ורוטט ומבליח סביב המציאות, את האוויר בחדר נטען במשהו שלא היה חשמל...

"מה אתה עושה?"

הנערה עם המסקרה השחורה נעצה בו מבט חשדני. היא עמדה בקצה המעבר, לובשת ג'ינס קצר וגופיה שחורה מקושקשת, וחזיה שהיתה יותר בשביל הרושם מאשר בשביל להחזיק משהו. היא לעסה מסטיק.

"אתה כאילו מתפלל על הספר הזה?"

"בודק את הכריכה," אמר ברק. הריכוז שלו נשבר. הוא החזיר את הספר למדף. "הדרך הכי טובה לבדוק ספר ישן זה לפי הכריכה שלו. הישנים באמת חייבים להתפורר קצת."

הנערה הביטה בו בספק, מעבירה משקל מרגל לרגל. היא ניפחה בועה גדולה וורודה מהמסטיק, ואז לעסה אותה בחזרה פנימה. היא עשתה מזה עניין גדול.

"זה לא היה נראה שאתה בודק משהו. אני אומרת שבאת לגנוב אותו."

"מהדורה רביעית של 'הרוח בערבי הנחל'?"

"אני לא יודעת," הנערה משכה בכתפיה. "אולי אתה ממש אוהב לקרוא. אולי אתה עני."

ברק יישר קמט דמיוני בחפתי הארמאני שלו. הסיבה היחידה ללבוש חליפת ארמאני באמצע יולי בתל אביב היא כדי שלא יחשבו שאתה עני. הוא חשב להעיר על זה משהו אבל החליט לוותר.

"טוב, אני לא הולך לגנוב את הרוח בערבי הנחל. אז את יכולה לחזור להתעסק בעניינים שלך. 'דמדומים' זה בשולחנות בחוץ."

"דמדומים זה לילדות. ותשמע שזה ממש נואש שאתה מנסה לגרש אותי. כאילו, עכשיו אני לגמרי בטוחה שאתה עושה משהו לא בסדר."

היא הביטה בו בעיניים שחורות וגדולות ובביטחון של צעירים, והוא יכל כמעט להרגיש את הנרטיב שלה מתפשט בחלל החדר. לרגע קצר הוא התפתה להאמין שהוא באמת עושה משהו לא כשורה. אבל כמובן, זאת לא היתה הדרך הנכונה להסתכל על זה. נכון, הוא בא לכאן כדי לקחת את 'המושל בפאת המדבר', והוא התכוון לקחת אותו, בתשלום או באמצעים אחרים, אבל בשום אופן אי אפשר לקרוא לזה לגנוב. סיפורים, אחרי הכל, היו שייכים לכולם.

"בסדר," אמר. "נגיד שאני באמת מתכנן משהו. את לא נראית לי כזאת שיה תמימה בעצמך. במקום לעמוד ולהתלונן, אולי את רוצה לעשות משהו מועיל?"

הוא הוציא ארנק מכיס החליפה ושלף ממנו שטר של מאה. הנערה חטפה אותו.

"אוקי. מה אתה צריך?"

"את רואה את הבחור בדלפק? תעסיקי אותו לכמה דקות בזמן שאני נכנס לחדר האחורי."

"בסדר. תן לי כמה דקות לסדר משהו," אמרה הנערה. היא פנתה לכיוון היציאה ושלחה מבט אחרון לאחור. "ואגב, הרבה יותר אהבתי את הקטע של הגישה הישירה. זה כאילו, ממש כריזמטי."

היא יצאה מהחנות בצעד מהיר, משאירה את ברק לעיין במדפים. הוא הספיק למצוא עותק חבוט של "דון קישוט" וכרך ישן מאוד של "מובי דיק" לפני ששמע את אזעקת הרכב מייללת מבחוץ בשריקה גבוהה ובצפצופים מטרידים. הנערה נכנסה לחנות כמה שניות אחרי האזעקה ואמרה לעובד הדלפק משהו שברק לא שמע. העובד הרים עיניים מודאגות מהטלפון החכם שלו, סקר את החנות במבט רחב, ולאחר שהחליט שהגבר בחליפה השחורה לא נראה מטריד במיוחד, קם מהכיסא ועזב את החנות יחד עם הנערה. דלת הזכוכית נטרקה אחריהם בחבטה ובצלצול פעמון, משאירה את ברק לבדו בחלל הממוזג.

הוא החזיר את "דון קישוט" למדף  - לא תהיה בו תועלת כרגע – אבל שמר לעצמו את "מובי דיק", נהנה מתחושת החמימות שעיקצצה במעלה ידו. צרור המפתחות של החנות נח על הדלפק, ממש מאחורי הקופה. ברק הרים אותו וגלגל אותו על אצבע אחת, חושב לעצמו שאם זה היה סיפור, הוא היה מוצא את המפתח לחדר האחורי בניסיון הראשון. ומכיוון שהכל היה סיפור, וברק ידע איך לספר את הסיפורים שלו, הוא בחר מפתח באקראי ודחף אותו לחור המנעול בדלת העץ הלבנה שבאחורי החנות. המפתח נדחף עד הקצה והסתובב בקול נקישה מספק. הדלת הצרה נפתחה בחריקה קלה אל תוך חדר דומה למדי לחלל הראשי של החנות. גם כאן היו מדפים עמוסים לעייפה בספרים, אלא שבין המדפים עמדו שולחנות עמוסי ספרים, וגם על הרצפה, מתחת לשולחנות ובניהם, שכבו ערימות ספרים נוטות ליפול. אלה היו ספרים ישנים שנקנו לפי משקל, נלקחו מעזבונות או מספריות שנסגרו, והיו עשויים להיות חסרי ערך או יקרים מפז, אם כי סביר יותר שחסרי ערך. הם מילאו את החדר בלי שום סדר או צורה נראית לעין, משאירים רק רווח צר על השטיח למדרך רגל. לא היתה שום דרך לחפש בניהם עותק מסויים, אלא אם היה למחפש הרבה מאוד זמן. לברק לא היה הרבה מאוד זמן.

"אתה עומד להיכנס?" שאלה הנערה. הקול הגיע ממש מעבר לכתפו של ברק, דק ועוקצני.

"את לא אמורה להיות בחוץ עם המוכר?" אמר ברק.

"אמרתי לו שמישהו שרט לו את הרכב במפתח. הוא יתעסק עם זה עוד כמה זמן."

"באמת שרטו לו את הרכב?"

הנערה משכה כתפיים וניפחה עוד בועת מסטיק ורודה. על קצה אצבעה היא טלטלה בעצלנות טבעת מתכת רחבה שהחזיקה מפתח כסוף. שאריות צבע ירוק מבריק עדיין נראו על קצה המפתח.

"אז מה אתה מחפש פה?" שאלה.

"ספר. 'המושל בפאת המדבר'." ברק התבונן בערימות הספרים בעיון, מחפש רמז כלשהו שיוביל אותו אל הספר.

"זה ספר נדיר מאוד?"

"ספר יפה מאוד. מסוג הספרים שלא אמורים לשכב במחסן, אלא אם מישהו טיפש מאוד או עיוור לגמרי מסדר את המדפים שלך. אני הולך לקחת אותו למקום שבו יעריכו אותו יותר."

הנערה הביטה בספקנות בערבובית הספרים שמעבר לדלת.

"אתה בחיים לא תמצא פה ספר. זה ייקח איזה מיליון שנה." היא אמרה את המילים, בביטחון, קובעת עובדה, ובפעם השניה בפחות מרבע שעה ברק הרגיש את הנרטיב שלה פולש אל שלו, מחלחל אל המציאות העדינה שהקיפה אותו ומאיים לשנות את הכללים. ערימות הספרים בחדר כמו גבהו לנגד עיניו, והאותיות  בצידי הכריכות הישנות היטשטשו ויצאו ממיקוד. לילדה היה כישרון. ברק ניער את ראשו והתמקד בנערה.

"איך קוראים לך, ילדה?"

"נטלי."

"אוקי, נטלי." הוא לא מסר לה את שמו. "עם הגישה המחורבנת שלך אני לא הולך למצוא שום דבר בשום מקום. תישארי פה," הוא אחז בכתפיה וגרר אותה צעד אחד לאחור, מעבר למפתן הדלת, "אני כבר אחפש בעצמי."

הוא נכנס לחדר וטרק את הדלת הלבנה מאחוריו. ברגע שהשאיר את הנערה בחוץ הוא הרגיש את המציאות שלו מתהדקת שוב. החדר התייצב סביבו וראשו הרגיש צלול יותר. הוא החזיר לעצמו את השליטה בסיפור.

העותק של "מובי דיק" עדיין היה אחוז בידו, וכעת הוא סגר עליו בידו השניה. הוא הרגיש את החמימות עולה מהדפים במעלה זרועותיו, והלאה אל חזהו, אל תוך הריאות ואל חדרי הלב. הוא הניח לסיפור החיפוש הגדול לעטוף את החדר, והרגיש איך המציאות מתערבלת סביבו פעם נוספת, כמו רוח סערה על פני הים. הוא עמד למצוא את מה שחיפש, ידע. מה שחיפש יבוא אליו. העלילה נכרכה סביב החדר בפעימה אחרונה של אוויר וחשמל, ואז הכל דמם.

ברק ניגש לאחד מהארונות העץ בלי לחשוב כמעט, וטלטל אותו בדחיפת מרפק גסה. בקצה של אחד המדפים העליונים התנדנד ספר ישן בכריכה כחולה ומרוטה. ברק פסע לפנים והספיק לתפוס את הספר לפני שנפל. הוא הביט בסיפוק באותיות הזהב שהבריקו על הכריכה הקדמית. 'המושל בפאת המדבר'. הגיע הזמן לעזוב.

הנערה – נטלי – עמדה מצד האחר של הדלת בגבה אל הקיר. מיד כשפתח את הדלת היא אחזה בזרועו וסימנה באצבע אחת על שפתיה. שקט. היא הצביעה אל הקצה השני של החדר, מעבר למדף הספרים הגדול שהסתיר את הדלת הלבנה משאר החנות. ברק לא יכל לראות את הדלפק, אבל הוא שמע את הקולות.

"...ואתה אומר שלא ראית מי עשה את השריטה?"

"לא, אבל הבחורה הזאת בטוח קשורה לזה. היה לה שיער שחור קצר ועיניים חומות. גובה כזה בערך. היא לבשה חולצה של איזה להקת מטאל. היא לקחה אותי החוצה להראות לי ופתאום כשהתקשרתי למוקד היא נעלמה. נראה לי שהיא ניסתה להוציא אותי מהחנות."

"אני מבין. משהו נגנב מהקופה?"

"לא, אבל-"

"יש לך סיבה לחשוב שהיא ניסתה לגנוב משהו אחר?"

ברק שמע מספיק. הוא סגר מאחוריו את הדלת הצרה, נזהר שלא להשמיע קול.

"שוטרים?" לחש.

נטלי הרימה שתי שתי אצבעות והצביע שוב לכיוון הדלפק.

"מעולה. פשוט נהדר. לחשוב שאני הולך להיתפס בגלל ילדת סנטר עם נטיות אובדניות."

"אמא שלך נטיות אובדניות."

"לא עכשיו," ברק היסה את הלחישה שלה לדממה מוחלטת. השוטרים המשיכו לתחקר את הבחור בדלפק, ולא נראה שהם עומדים לעזוב בזמן הקרוב. הספר העתיק היה בידיו, אבל הוא היה לכוד בין ארון ספרים גבוה לבין דלת המחסן. במחסן לא היו חלונות, וגם לא בחלק הזה של החנות. אין ספק שיראו אותו מיד אם ינסה לצאת מאחורי המדפים. הוא בחן את הספרים שמולו בזריזות, מחפש דרך לספר את עצמו למצב אחר. למזלו, הוא מצא משהו שיכול לעבוד.

זה היה עותק של 'האלכימאי', לא ממש ישן אבל גם לא חדש, והוא קיווה שהספר הספיק לעבור כמה ידיים. הוא הוריד אותו מהמדף בלי להשמיע רחש ושקל אותו בכף ידו. הספר הרגיש חלול, כמעט קר. שום תחושה לא קרנה ממנו, שום רגש, כמעט ולא טיפה של אמונה. הוא סגר עליו בשתי ידיו בכל זאת, פותח את עצמו לאמונות של מי שאולי קרא בספר הזה לפניו, מנסה לשאוב ממנו לפחות זרזיף דק של עלילה. דבר לא קרה. הוא לא הצליח לספר לעצמו שהוא ייצא מכאן בלי להתגלות, והכוח הקלוש שנאגר בדפים בקושי הועיל. מעבר למדף הספרים הוא שמע את השוטרים ממשיכים לתחקר את עובד הדלפק. הם שאלו עכשיו על ערך הסחורה בחנות, וביררו לגבי האוספים שבמחסן. ברק אחז בידיה של נטלי והניח בניהן את 'האלכימאי', סוגר בידיו על ידיה כך שידיה נצמדו לכריכה המתקלפת.

"את חושבת שמגיע לך להיתפס?" לחש.

"זה הכל היה רעיון שלך. אני אגיד להם שהכרחת אותי."

"אוקי, זאת בעצם הנקודה. שלא עשית שום דבר לא בסדר, נכון? אז אני צריך שתדעי את זה. אני צריך שתדעי שהיית בסדר גמור ושהלכת בדרך שלך, וכשמישהו הולך בדרך שלו, היקום כולו נחלץ לעזרתו."

"שיט. אתה כאילו מצטט לי מהספר, נכון?"

"פחות או יותר. כשמישהו הולך בדרך שלו, היקום כולו נחלץ לעזרתו. תדעי את זה. תביני שזאת האמת."

"זה באמת ככה?"

"זה הכל איך שאת רוצה להסתכל על זה. אפשר להגיד שהיקום נחלץ לעזרתך ואפשר להגיד שהוא דופק אותך מאחורה. תלוי מי מספר את הסיפור."

למשך רגע ארוך נטלי הביטה בעיניו. הוא ידע שהיא מנסה להחליט אם הוא רציני או לא. לבסוף היא משכה כתפיים במחווה סתמית ועצמה את עיניה. היא נשמה עמוקות, מהדקת את הספר בין שתי ידיה. האוויר בחדר עמד מלכת.

חבטה מחרישת אוזניים עלתה מהרחוב הסמוך, מלווה בחריקת גלגלים צורמת. נטלי פקחה את עיניה בהפתעה, שומטת את 'האלכימאי' לרצפה.

הרעש הבא היה קול חד של זכוכית מתנפצת, כשרכב ההסעות האפור החליק בחוסר שליטה על פני המדרכה והישר אל תוך חלון הראווה של האחים גרין. מדפי הספרים התמוטטו אל תוך החנות בזה אחר זה, נשברים לכפיסים דקים של עץ ולחתיכות פורמייקה. ספרים התעופפו לכל עבר בחלל החדר.

הארון שהסתיר את ברק ונטלי היה האחרון בתגובת השרשרת הזו, והוא רק נטה על צידו והתנדנד באלגנטיות אל הקיר האחורי של החנות, ושם נעצר, עומד באלכסון. ברק פרש את ידיו להגן עליהם מפני הספרים הנופלים.

השוטרים ועובד הדלפק עמדו בצד הרחוק של חלון הראווה, ולא נפגעו מההתנגשות. אחד השוטרים, מבוגר עם כרס רחבה, פתח את דלת הרכב וניסה לחלץ את הנהג, שספג פציעת ראש שטחית. הפצע דימם, אבל ברק לא חשב שהוא מסוכן. השוטר השני, הצעיר, רץ אל הרחוב בכיוון משאית הובלות כבדה שחסמה את הכביש באלכסון, גולשת בשני גלגלים קדמיים מעבר לאי-תנועה ואל הנתיב הנגדי. נראה שזה הרכב שגרם לתאונה. אפילו עובד הדלפק יצא לרחוב לברר מה קרה, מבט מבוהל על פניו.

גם אם ראו אותם, איש לא הקדיש תשומת לב לגבר ולנערה שיצאו מאחורי הארון האחרון בחנות. איש לא ניסה לעצור אותם כשחצו את החדר על גבי מדפי הספרים ההרוסים והדפים הקרועים והמשיכו החוצה אל הרחוב. הם השאירו את החנות מאחוריהם, עברו את המשאית ואת קהל הסקרנים שהתחיל להתאסף לידה, ופנו לשדרה רחבת ידיים שחצתה את הרחוב קצת אחרי מקום התאונה. עצים ירוקים סוככו עליהם מפני שמש יולי הקופחת.

"את יודעת, לא באמת התכוונתי שכל היקום צריך להחלץ לעזרתנו," אמר ברק כשהמולת הסירנות החלה לדעוך מאחוריהם. "היה אפשר להסתפק בחלק מהיקום."

"לא תכננתי את זה," אמרה נטלי בזעף. היא לא הסתכלה בעיניו. "היית צריך להזהיר אותי מראש. מישהו היה יכול למות."

"אם מישהו היה מת, היינו הופכים להיות שני נבלים, לא? וזה לא בדיוק הסיפור שרצית לספר." הוא הקפיץ את 'המושל בפאת המדבר' בידו. בריזה קרירה עלתה מכיוון הים, פורעת את שיערו בדיוק במידה הנכונה.

"אז מה אתה הולך לעשות עם הספר הזה?" שאלה נטלי.

ברק נתן לתחושת החמימות להתפשט מדפי הספר אל כף ידו. עם הסיפור הנכון, עם הנרטיב המתאים, אפשר לעשות כמעט כל דבר. ועם כמות האנשים שקראו את הכרך העתיק שבידו והאמינו בו, היתה משוקעת בו כמות רגש ואמונה שיכלה בקלות להזיז הר קטן. הסיפור רטט מאנרגיה, מתחנן לקול שיספר אותו.

"אני עדיין לא יודע," אמר. זה היה נכון. הסיפור הנכון הוא רק חלק אחד במשוואה. הסיפור מחכה למישהו שיאמין בו, לכוח רצון שיוכל להניע אותו ולהפוך אותו למציאות. הוא העיף מבט בנערה שהלכה לצידו ולעסה מסטיק בקולניות. היה לה כישרון, זה בטוח. בקרוב מאוד הוא יצטרך לשלוח אותה לדרכה ולחזור הביתה אל הספריה הגדולה, אבל היתה לו תחושה שהם יפגשו שוב בעתיד. לפעמים האדם המתאים יכול להועיל יותר מאשר הסיפור.

הם המשיכו ללכת בשתיקה, שתי דמויות לבושות שחורים על רקע חגיגות הקיץ של העיר. השמש שקעה מול פניהם בכתום עז, צובעת את העננים בגוונים כהים של סגול ואדום. הרחק באופק רשרש הים בגלים עדינים של כחול כהה, לוחש לרוח ולחול סיפור משלו.