קידוש

"מותק, הכל בסדר? הכל בסדר?"

משהו לא היה בסדר. אורות צהובים הבהבו בתקרת המנהרה, ומשהו בראש של אביתר התחיל לזמזם ולרחוש, כמו נחיל של יבחושים מעל הכביש בליל קיץ חם. קול ישראל מירושלים דעך לרעש סטטי של שלג אפור. אביתר מצא את עצמו עוצם עיניים, רק לרגע, כדי להשקיט את הדופק שרעם בין רקותיו. ברפלקס משונה, הרגל טיפשי של ילדים, הוא הושיט יד לגעת במקום הכואב. כאילו שזה יכול לעזור. איך זה יכול לעזור? האחיזה שלו בהגה התרופפה, והוא הרגיש את הפלסטיק המחוספס מחליק כנגד כף ידו. ההגה סטה שמאלה והמכונית הקטנה נגררה אחריו, חוצה את הסימון הצהוב ומתקרבת באופן מסוכן לדופן המנהרה.

"אתה בסדר? מותק—"

"כן. דקה, תפסה אותי איזה מיגרנה," אמר אביתר. המילים יצאו מפיו בנשיפה צרודה.

הוא עצר את הרכב ביציאה מהמנהרה, ברווח הצר בין הפס הצהוב למעקה הבטיחות, והדליק את אורות החירום. הדופק מאחורי עיניו כאב פחות עכשיו, אבל הוא עדיין הלם בקול עמום על רקע רעשי האיתות השקטים. הרדיו הפסיק לזמזם וחזר לשדר את זמני כניסת השבת בקול מונוטוני.

"אתה צריך שאני אחליף אותך?" שאלה הדר.

"אני בסדר, דרצ'ו. תני לי דקה."

מכוניות חלפו על פניהם במהירות, מבזיקות בפנסים צהובים. משבי אויר קצרים ומהירים הרעידו את החלונות בבס עמום.

"אנחנו לא חייבים לנסוע אם אתה לא מרגיש טוב," אמרה הדר. "באמת, אפשר עוד לחזור. אני אפגוש את המשפחה שלך בפעם אחרת."

"הכל טוב, אני רק צריך לנשום רגע. עדיף שנגמור עם זה וזהו."

"לא יודעת, מותק. אתה נראה חיוור. נראה לי שזה לא עושה לך טוב, לנסוע למשפחה שלך."

"מה הקשר למשפחה שלי?" אביתר צחק, למרות הכאב. "מה נראה לך, שאמא שלי עושה עלי וודו?"

"אל תגיד ככה על אמא שלך," הדר דחפה אותו. "אבל באמת עכשיו. לא חייבים לנסוע. בלי לחץ."

"עזבי, עוד עשר דקות אנחנו שם. אני אקח מאמא אדוויל. או שהיא תמרח לי ערק על הבטן, או שהיא תקרא עלי 'אני ה' רופאך' ותתקע בשופר."

"איזה מגזים," הדר הנידה בראשה, מנסה להבליע חיוך.

אביתר כיבה את אורות החירום. הערפל הדחוס בראשו הסתחרר בקצב איטי יותר עכשיו. פעימות הכאב נשמעו כמו רעמים מרוחקים, והוא הרגיש כמעט בסדר, או לפחות כשיר לנהיגה. הוא אותת והשתלב בחזרה בתנועה.

"את יודעת, זאת לא הגזמה," אמר. "אמא שלי באמת כזאת. כל המשפחה שלי כזאת. נכון השרשרת שאני שם כשאנחנו יוצאים?"

"השרשרת עם התהילים."

"שמע ישראל," תיקן אביתר. "זה קלף עם שמע ישראל. אמא שלי נתנה לי אותה בגיל שש ואמרה לי שאני צריך לשים אותה כשאני הולך לבד בשכונה, כדי שלא יפגעו בי המזיקים."

"מה זה מזיקים?"

"זה כמו שדים, אבל ביהדות. נראה לי שזה מהגמרא. בכל אופן, היא נתנה לי את השרשרת.  ואז איזה יום – הייתי אולי בן תשע – אני חוזר הביתה מהמתנ"ס וכבר מתחיל להיות חושך. אני לא עם השרשרת. וכשאני עובר ליד בית הכנסת אני מתחיל לשמוע קול מוזר כזה, כמו נקישות של מתכת על מתכת, טאן, טאן, טאן. נקישות איטיות. ואני מבין שזה בא מאחורי הגדר של בית הכנסת. אז אני מנסה להציץ דרך השיחים של הגדר אבל אני לא רואה כלום, ואני מתחיל ללכת ממש לאט כי זה די מפחיד. אני מגיע לקצה של הגדר ומציץ מעבר לפינה לפני שאני ממשיך, אני מציץ רק עם הראש,  ופתאום קופץ עלי צל שחור, ענק, משהו שנראה כמו בן אדם אבל הפנים שלו שחורות כמו הלילה ואין לו עיניים והשיער השחור שלו קופץ לכל הכיוונים. והוא מביא עלי את הצעקה של החיים כשהוא קופץ מהשיחים. הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים. ואז הצל השחור משפשף את העיניים ומוריד מהן את הצבע ופוקח אותן, והוא זורק לריצפה חתיכת צינור ברזל שהוא החזיק ביד, ואני קולט שזה אח שלי הקטן.  את מבינה?" הוא עצר ונעץ בה מבט כדי לוודא שהיא אכן מבינה את חומרת המצב. היא החזירה לו מבט לא מחייב ומשכה בכתפיה. "מגיל שבע הוא היה מריץ עלי קטעים כאלה. תחשבי איך זה לגדול ככה. כל כך פחדתי שעד הצבא לא יצאתי מהבית בלי השרשרת."

"אחים יכולים לעשות כאלה שטויות." אמרה הדר. ואז: "אולי בגלל זה לא אהבת ללכת לבית כנסת."

"יש מצב. אבל בית כנסת זה מקום משעמם. נראה לי שגם לפני זה לא אהבתי ללכת."

בית הכנסת 'שובו בנים' היה מבנה רחב ומיושן בעל קומה אחת. הוא עדיין היה מוקף באותה גדר שיחים ירוקה שאביתר זכר מילדותו, אלא שעכשיו היא נראתה נמוכה באופן מוזר – הוא יכל בקלות להסתכל מעליה, בלי צורך ללכת מסביב. עמודי הברזל שתמכו בגדר היו בצבע חום כהה, מחוררים מחלודה. השמש כבר שקעה מעבר לגג הנמוך של המבנה, ואור יום אחרון האיר את המנורה שעל הגג באור כחלחל חיוור. פעם, לפני שאביתר נולד, זו היתה מנורת ברזל מפוארת, מצופה נחושת ועשויה כפתור ופרח, ממש כמו בתיאורים בתנ"ך. אבל כבר שנים שהמנורה ספגה בדממה את פגעי מזג האויר, מחווירה ומעלה כתמי קורוזיה ירוקים עד שהפרטים והפיתוחים בקושי נראו לעין.

אביתר נהג מסביב למבנה, פנה לרחוב צדדי ועצר רק כשהיה במרחק מספק מבית הכנסת. הוא הוציא מהכיס כיפה לבנה ומקומטת, מקופלת לארבע – לא הכיפה שחבש בילדותו אלא כיפת ניילון זולה, מהסוג שאפשר למצוא בכניסה לכותל או בבית חב"ד.

"כבר נכנסה שבת," הסביר. "ניכנס ישר לתפילה. נלך לאח שלי אחר כך."

הם עברו את שאר הדרך לבית הכנסת ברגל, מצטרפים לקומץ מתפללים מאחרים שמיהרו לבית הכנסת חבושים בכיפות לבנות ועטופים בטליתות. אביתר לא זיהה אף אחד מהאנשים המבוגרים, אבל בכל זאת בירך אותם ב'שבת-שלום' מהיר ומהוסס. הם בחנו אותו במבטים תמהים, מתעכבים על החולצה המשובצת שלבש ועל הכיפה הזולה, אבל לא אמרו דבר. הם היו מבוגרים ממנו בהרבה, קהל מזדקן של קהילה עייפה. הצעיר מבניהם, גבר כבן חמישים עם שיער מאפיר וזקן בצבע שחור כהה, החזיר לאביתר הנהון קצר לפני שהמשיך אל תוך הבניין. כנראה זו היתה כל הברכה שהוא עמד לקבל.

אביתר הראה להדר את הדלת לעזרת הנשים – דלת עץ קטנה ודהויה שעמדה בצד הבניין – והמשיך בעצמו אל הכניסה הראשית. זו כבר היתה מפוארת בהרבה, אם כי גם בה ניכרו סימנים של הזנחה. שתי דלתות עץ רחבות, עם ידיות פליז כבדות ועם חלון זכוכית בכל אחת מהן, נקבעו בקיר בין חלונות ויטראז' גבוהים. החלונות הציגו את עשרת שבטי ישראל על פי הברכות שבירך אותם אביהם על ערש דווי: אריה בין הסלעים ליהודה, בנימין כזאב משחר לטרף, ספינת הסוחר של זבולון, נפתלי כאיילה מדלגת על ההרים.

אביתר עצר מול הדלתות, מהסס. מתוך הבניין עלה קול שירה, מקהלה של קולות צרודים שהתאחדו להמהום רוטט ומחוספס ועמוק. מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה. זה היה בדיוק כמו שזכר מהילדות שלו בשכונה, רק עייף יותר ,עתיק יותר. אלה היו המזמורים של ילדותו, הטקסים האינסופיים, הפולחנים של עולם המבוגרים שהפחידו אותו כשהיה קטן, ואז התישו אותו כשהיה נער. אבל הוא לא היה ילד עוד, ולא נער.

הוא הכניס יד לצווארון החולצה שלו ושלף ממנו חפץ קטן: בקבוקון זכוכית זעיר, תלוי על שרשרת, ובתוכו מגילת קלף מצהיבה של שמע ישראל. הוא הוריד את השרשרת והכניס אותה לכיס מכנסיו, ואז דחף את הדלתות ונכנס פנימה.

הדבר הראשון שמבחינים בו כשנכנסים לבית כנסת – לכל בית כנסת – הוא הארון. הוא עומד תמיד בראש הקהל, כך שעיני כל המתפללים נשואות אליו. בדרך כלל הוא עומד מוגבה, בראש שתים או שלוש מדרגות. והוא מכוסה בפרוכת הרקומה מעשה-חושב, מציגה את סמלי המסורת ואת הפסוקים העתיקים. הפרוכת שהשקיפה אל אביתר מהקצה הרחוק של החדר הציגה שני אריות זהובים תומכים בכתר זהב גדול, אחד מכל צד. מתחת לרקמה התנוססו אותיות זהב מסוגננות. אדני מלך אדני מלך אדני ימלוך לעולם ועד. בתוך הארון המתינו הספרים, הלב והמסד של בית הכנסת, חפצים עתיקים ועתיקים יותר, מלאים מילים קדושות שנכתבו בטהרה. הם לא נראו לעין, ובכל זאת הנוכחות שלהם מילאה את החדר. כשנכנסים לכל בית כנסת, בכל מקום, אי אפשר להתעלם מהארון, וממה שבתוכו.

הדבר השני שמבחינים בו, אם זה בית כנסת שלא ביקרת בו מאז התיכון, זה כמה מעטים המתפללים. מבט מהיר על פני החדר גילה לאביתר שפחות מחצי מהמושבים היו תפוסים. יכול להיות שזה היה ככה גם כשהיה קטן? לא, הוא היה כמעט בטוח שלא. חסרים אנשים, ולא רק הזקנים. הנה, פה היה צריך לשבת עטיה, שהיה לו בן בגיל של אביתר. ושם היו צריכים להיות הכצים, עם שישה בנים, ונוח כץ הגדול והמזוקן מנסה לשמור על הסדר. אולי הם עברו?

זה העסיק את אביתר רק לרגע, עד שהבחין בדבר השלישי שמבחינים בו כשנכנסים לבית כנסת, לכל בית כנסת – המשפחה. אחיו, עמוס, ישב בקדמת האולם, עטוף בטלית מבהיקה שעוטרה ברצועות של כסף. הוא היה גבוה, אפילו כשישב. שיערו וזקנו היו שחורים ככל ששיער יכול להיות, כהים כמו דיו ישנה כתובה על קלף. אורות בית הכנסת ריצדו ונשברו על עיטורי הכסף ועל הבגדים הלבנים שלבש, אבל כמו נבלעו, נטמעו באפלה כשניסו לגעת באיש עצמו. הוא מלמל את התפילות בשקט ובראש זקוף, ולמרות שישב בגבו אל הכניסה, אביתר ידע שעיניו עצומות. ליד עמוס ישב בחור נמוך יותר וקצת יותר עגלגל, גם הוא עטוף בטלית וחובש כיפת משי שחורה. נדב, גיסו של אביתר. הוא רכן מעל סידור קטן ועקב באצבע אחרי המילים. הם  בדיוק סיימו את מזמור שיר ליום השבת כשאביתר הגיע לספסל שלהם.

ספסל קדמי בבית כנסת, בזמן התפילה, הוא לא מקום טוב להאריך בו בדיבור, ולמען האמת אביתר העדיף את זה ככה.  היו כמה רגעים של מבוכה כשהוא ואחיו החליפו 'שבת שלום' חפוז – אביתר הושיט יד ללחיצה ועמוס ניסה לגרור אותו לחיבוק, מה שהסתיים בטפיחה מרוחקת על השכם - אבל אחרי שאביתר נדחק מעבר לשני האחרים והתיישב בכיסא שלו, הוא הרגיש כמעט בנוח. הוא לא היה חסיד גדול של בתי כנסת, אבל לפחות לא היה צריך לנהל בהם שיחות חולין. הוא הוציא מהתא שלפניו סידור 'תפילת כל פה' מיושן בכריכה כחולה וחיפש בו את הפסוקים המתאימים. לא היתה לו כוונה להתפלל, אבל הוא יכול לפחות להעמיד פנים. הוא העביר רגע או שניים של דפדוף לפנים ולאחור לפני שהצליח להבין למה הוא לא מוצא את הפסוקים.

"הי. יש סידור אחר?" הוא לחש, נזהר שלא להפריע למלמול השקט של המתפללים סביבו.

"מה אתה צריך?" שאל עמוס.

"הסידור שלי פגום. מלא מילים נמחקו."

"תראה לי."

אביתר הגיש לאחיו את הסידור הפתוח. ביותר ממקום אחד הושמטו מילים ואותיות מאמצע הפסוקים. הפסוק "שמע  ישראל        אלוהינו       אחד" נכתב מעל  "ברוך שם              לע    ועד".  הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" הושמט לחלוטין. דיו שחורה נמרחה במקומות שמהם נמחקו המילים. היא נראתה טריה.

עמוס לקח את הסידור, עיין בו לרגע במבט רציני, ואז הראה אותו גם לנדב, שעדיין ישב כפוף מעל סידור משלו. אביתר לא היה בטוח, אבל הוא חשב שראה את נדב מהנהן הנהון קצר.

"אין פה סידור אחר," אמר עמוס. "תסתדר עם זה בינתיים."

"זה בסדר, אני פשוט אקום רגע לארונות." אביתר הצביע על הארונות העמוסים בסידורי-תפילה שעמדו בכניסה.

"תישאר עם זה. זה יהיה בסדר. אתה גם ככה לא מתפלל."

עמוס הגיש את הסידור בחזרה, שולח באביתר מבט תקיף בעיניים שחורות כפחם. אביתר משך בכתפיו ואז, מיישיר מבט אל אחיו, לקח ממנו את הספר.

זה היה הרגע שבו הרגיש את הכאב – אותו כאב כמו במנהרה אבל חד יותר, מסנוור, כמו התנפצות זכוכית בחלל שמאחורי עיניו. הוא שמט את הסידור ואחז את ראשו בין שתי ידיו, רוכן כנגד הספסל. זמזום בחלל הראש, כמו נחיל צרעות זועמות, ופעימות כאב שהתפשטו מבסיס הגולגולת במורד הצוואר והלאה אל עמוד השדרה. הוא הרגיש את האחיזה שלו בספסל מתרופפת, את הבטן שלו מתכווצת ואת הגב מחליק במורד המשענת.

יד הונחה על כתפו.

"תשב זקוף. אל תדאג. זה יעבור עוד מעט." עמוס השקיף עליו מלמעלה, עדיין בהבעה רצינית. הוא לא נראה מודאג מההתמוטטות של אחיו.

"אני צריך כוס מים."

"אתה צריך לשבת ולנשום. זאת רק מיגרנה. זה יעבור תוך דקה."

אביתר היה חלש מכדי להתווכח. הוא התיישב בכיסא בגב זקוף ככל שיכל, והתאמץ לנשום נשימות עמוקות. לאט, כמו מים שעוזבים את החוף בשעת השפל, הוא הרגיש את הכאב נסוג לרמה סבירה. נדב עדיין רכן מעל הסידור, ועמוס התפלל בעיניים עצומות. לא נראה שמישהו מהם מקדיש לאביתר מחשבה שניה.

כשהתפילה נגמרה הם חזרו ברגל את המרחק הקצר אל הבית שהיה פעם של ההורים של אביתר, וכעת היה שייך לעמוס יותר מלכל אחד אחר. אמו של אביתר המשיכה לגור בבית גם אחרי שבעלה נפטר, ומובן שבאופן חוקי הבית היה רשום על שמה. אבל בית אמיתי צריך משפחה, ומשפחה צריכה גבר שינהל אותה, או שככה האמינו במשפחת עטיה. כולם ידעו שמשה עטיה התכוון להוריש לאביתר את הבית – הוא היה הבן הבכור, אחרי הכל, ולא היה פה מקום להעדפות. אבל כשהמחלה גמרה אותו ואביתר לא הסכים לעזוב את הדירה בתל אביב, הבית עבר באופן טבעי לידי עמוס, ואשתו שני. לאביתר לא היה אכפת. עמוס ושני גידלו בבית שני ילדים קטנים, בן ואודיה. הם היו צריכים את הבית יותר ממנו. וחוץ מזה, הוא ידע שזה הסדר הנכון של הדברים. זאת היתה הדרך של המשפחה.

"אז הדר," התחילה שני. הם ישבו בסלון בזמן שאמא של אביתר עשתה הכנות אחרונות לקראת הארוחה. זה היה נחשב מעליב אם היו מנסים לעזור יותר מדי. טליה, אחותו הקטנה של אביתר, ישבה על הספה השניה לצד נדב. היא החזיקה את אודיה התינוקת בזרועותיה, מנסה להרגיע אותה. בן הקטן, שרק לא מזמן חגג שלוש, שכב על שמיכה בקצה השני של החדר. הוא היה עסוק בהתקף בכי לא אופייני, מה שאילץ את כולם לצעוק כדי להישמע. "איך היתה התפילה הראשונה שלך בבית כנסת ספרדי?"

"את מתכוונת איך היתה התפילה הראשונה שלי בכלל," אמרה הדר.

"לא! ברצינות?"

"ברצינות. אני תל אביבית במקור. אף פעם לא לקחו אותי להתפלל לפני זה."

"אפילו לא ביום כיפור?"

הדר הנידה בראשה, מושכת כתפיים. "הי, אפשר להביא משהו לבן? בניק, רוצה לבוא לדודה הדר?"

"תני לו לשכב," אמרה שני. "הוא ככה מאז שחזרנו מבית הכנסת. נראה לי שיש לו חום. הוא יוציא את זה עם הבכי. הוא ילד רגיש."

"הוא ככה מהרגע שהוא עבר בדלת." קולה של רבקה, אמא של אביתר, נשמע מכיוון המטבח. "מה הקשר לחום ולילד רגיש? אמרתי לך מה צריך לעשות בשניה שנכנסתם."

"לא צריך לצעוק, אמא," עמוס התערב בשיחה. "הילד בסדר גמור. זה יעבור לו עוד שעה ולא צריך לעשות שום דבר."

"צריך לבדוק את המזוזה. תשמע מה שאני אומרת לך, זה התחיל ברגע שהוא נכנס הביתה. המזוזה שומרת על הבית."

"נו, באמת, אמא, אל תהיי היסטרית. בואו נתחיל בארוחה וניתן לו קצת חלה, תראי איך הוא מפסיק את ההצגות."

"אתה תקשיב לאמא שלך, עמוס. אם אבא שלך היה פה הוא היה מחליף את כל המזוזות בבית בלי שהייתי מוציאה מילה."

אביתר נעץ בעמוס מבט כעוס.

"מה הבעיה להסתכל על המזוזה," הוא לחש. "זה ייקח בדיוק דקה. אתה יודע שאמא לא תירגע עד שנעשה את זה."

"אין שום דבר במזוזה. אתה סתם תלחיץ אותה."

"נו, באמת." אמר אביתר. "זה בסדר, אמא. אני אסתכל על המזוזה." הוא ניגש אל דלת הכניסה והתחיל להבריג את קצה המזוזה בסיכת ראש שחורה.

"אביתר, תעשה לי טובה ותעזוב את זה. אנחנו צריכים כבר לעשות קידוש. אני אביא לך את הגביע."

"מה הלחץ? זה רק להוציא את המזוזה. נעשה קידוש עוד שתי דקות."

עמוס קם והצטרף אל אביתר ליד הדלת. נדב נשאר לשבת על הספה בראש מורכן, מנסה להסתתר. שני וטליה החליפו מבטים זו עם זו, אבל לא אמרו דבר. הבכי של בן התגבר בפינת הסלון, יבבות היסטריות בטון עולה ויורד.

"תסמוך עלי. המזוזה יכולה לחכות לאחר כך. בוא נתחיל בארוחה. תעשה קידוש." עמוס הגיש לאביתר את הגביע, שהיה רק מעט יותר מכוס כסף חבוטה. זה היה הגביע הישן שאביהם קידש עליו מאז גיל בר-מצווה. לא היו עליו עיטורים או קישוטים, מלבד כתובת אחת שנכתבה מסביב לשפת הכוס, תערובת מוזרה מתוך מילות הפיוט לכה דודי: בא אורך קומי אורי, כבוד אדני עליך נגלה.

"כמעט סיימתי," אמר אביתר. הוא הבריג את חצי הסיבוב האחרון, והקלף המצהיב החליק לכף ידו. הוא גלל את הקלף בעדינות, חושף את פרשיית שמע ישראל שנכתבה בראשו.

"מה זה צריך להיות?" הוא הגיש את הקלף לעמוס.

"מה מה צריך להיות?"

"אני נשבע לך עמוס, אם זאת עוד אחת מהמתיחות המפגרות שלך, תדע שזה ממש לא הזמן."

"מה קרה?"

"תסתכל." אביתר פרש את הקלף מול אחיו.

מזוזה מסורתית צריכה להיות תקינה, מילה במילה, אות באות. אות דהויה אחת פוסלת הכל. המזוזה הזאת היתה חדשה לגמרי, בלי שום טשטושים או דהיות, מלבד פרט אחד: נמחק ממנה כל אזכור לאלוהים. המילה אל על כל הטיותיה, וכל האיזכורים של שם הויה – כולם נמחקו בלי להשאיר זכר, משאירים מאחוריהם רק רצועות של קלף מבריק. הבכי בסלון נקטע בהתנשפויות מהירות, צרחות בטון גבוה של ילד קטן.

"תחזיר את זה למקום. זה לא הזמן. תעשה את הקידוש, ואני מבטיח לך שנתקן את זה אחר כך, כשיגיע הזמן." עמוס לחש, פולט את המילים במהירות.

"מה זאת אומרת כשיגיע הזמן? הילד שלך בוכה ואמא שלך בהיסטריה. ומה בכלל העניין עם הקידוש? מה זה קשור אלי?"

"אתה הבן הבכור. זה עדיין הבית של אבא."

"זה הבית שלך. אבא בחיים לא היה נותן לי לגעת בגביע הזה. אתה יודע שהוא לא סמך עלי עם הפאקינג מורשת שלו. זה הבית שלך וזה הגביע שלך, אז תיקח אותו ותקדש בעצמך. ותיתן לילד שלך אקמול!"

אביתר חטף את גביע הכסף מהיד המושטת של אחיו. הוא התכוון להניח אותו בחזרה במקום הראוי לו – בראש השולחן, ליד החלות. ליד הכיסא של עמוס. אבל זה לא מה שקרה.

ברגע שנגע בגביע הוא הרגיש הלם קצר ומהיר, כמו שוק חשמלי שעובר בין שתי ידיים ביום חם. והוא ראה משהו, משהו שמוחו סירב להאמין לו, אבל עיניו התעקשו לראות בכל אופן. כתם שחור, כמו נפט על פני האוקיינוס, התפשט מקצה אצבעותיו של עמוס, מבליח במהירות, מכסה על הגביע הכסוף ואז אוחז בידו של אביתר. וברגע שהכתם נגע בקצות אצבעותיו, אביתר הרגיש את הכאב חוזר: כאב מסמא עיניים, חזק יותר מכל מה שהרגיש קודם לכן. ראשו בער בצריבת ברזל מלובן. עיניו נדקרו ונשרפו ונעקרו. והזמזום חזר, רטט עמוק שכמו נבע ממרכז הגולגלת, כמו טרטור של אלף כלי מלחמה דוהרים אל הקרב. הוא שמט את הגביע באנקת כאב וקרס אחריו אל הרצפה, אוחז את ראשו בידיו.

מעורפל, הוא הרגיש יד מונחת על כתפו, ועוד יד, קטנה וקרה יותר, על מצחו. קולות דיברו מעליו, אבל הוא לא הצליח להתמקד בהם. מבעד לדמעות שבערו בעיניו הוא ראה במטושטש רגליים נאספות סביבו. ועוד משהו: גביע הקידוש התגלגל לאיטו על הרצפה, ממש מולו. הוא כבר לא היה כסוף. הוא השחיר לחלוטין, כמו היה הכסף בן מאה שנה. כתמי קורוזיה ירוקים נגעו בבסיסו. הכתובת שהקיפה את בסיס הגביע השתנתה, כאילו שוטחה ונמחצה על סדן. המילים 'אורך' ו'אורי' שוטחו לפסי כסף שחורים ובלתי מזוהים. 'אדני' נאכלה כמעט כליל בידי הקורוזיה, מותירה אחריה חור בעל שוליים משוננים.

"הוא צריך רופא." זה היה קולה של הדר.

"זאת רק מיגרנה. רופא לא יכול לעשות איתו שום דבר."

"אני מתקשרת עכשיו לאמבולנס."

אביתר התנשף בכאב. בכוחות שלא ידע שיש בו, הוא הצליח לדחוף את עצמו לישיבה.

"אני בסדר. לא צריך אמבולנס. הכל בסדר." הוא נעמד, בקושי. כולם עמדו מסביבו עכשיו: הדר עם יד על כתפו, עמוס במבט מודאג ולידו נדב, טליה על סף בכי, שני מנסה להרגיע את אודיה התינוקת. וגם אמא עמדה שם, ממלמלת פסוקים מתוך ספרון תהילים זעיר.

"אני בסדר. אבל זאת לא מיגרנה." אביתר הרים את הגביע המושחר והגיש אותו לעמוס. האצבעות שלו עדיין היו מושחרות, כאילו נגע בפחם. "אתה רוצה לספר לי מה זה אומר?"

"זה לא משהו שקשור אליך. נדב ואני נטפל בזה. נדב?" הוא העיף מבט בגיסו, וזה השיב לו בהנהון קצר.

"כן. הגיע הזמן. הם יהיו בבית הכנסת," אמר נדב.

"מי יהיו בבית הכנסת?"

"אמרתי לך, זה לא קשור אליך. אנחנו צריכים לחזור לבית הכנסת לרגע. נסיים שם עוד רבע שעה, ונחזור לפה."

עמוס פתח את הדלת בלי לחכות לתשובה. נדב יצא ראשון, ועמוס אחריו. הבנות נשארו לעמוד בצד השני, ללא מילים: הדר נראתה המומה מכדי לדבר, אמא וטליה מבוהלות מדי. שני לא הסגירה שום רגש. היא רק נישקה את בעלה, נשיקה צנועה על הלחי, לפני שנסוגה בחזרה אל הבית.

אביתר עצר את הדלת בדריכת רגל.

"אלה מזיקים, נכון? כמו מהסיפורים של אמא."

"אתה לא מאמין לשטויות של אמא."

"אני לא, אבל ראיתי את הגביע. אני לא עיוור. אני רוצה לבוא איתכם."

"אתה רק תפריע."

"אני צריך את זה. בשביל להבין את הסיפורים שלכם. אני צריך לראות."

אביתר צעד דרך הדלת ונעמד מול עמוס. כעת, כשהיו קרובים, הוא שם לב לכך שהפרשי הגובה בניהם לא היו גדולים כפי שחשב. זה היה משהו ביציבה, בדרך שבה הראש מורם, יותר מאשר הבדל ממשי של סנטימטרים. עמוס בחן אותו בעיני בזלת נוקשות. לרגע ארוך אביתר חשב שהוא עומד לדחוף אותו בחזרה אל הבית, או גרוע מזה. אבל כשעמוס זז לבסוף, היה זה כדי לסגור את הדלת מאחוריו. אביתר הספיק להעיף מבט חטוף בהדר לפני שהדלת נסגרה, והיה נדמה לו שהוא רואה ניצוץ משונה בעיניה. היא לא צעקה אליו שיזהר, או אמרה לו שזה מפגר לצאת מהבית דקה אחרי שחטף התקף. היא רק הסתכלה בו בפנים מהורהרות. היה נדמה לו שהיא מבינה.

כשעמדו בחוץ עמוס הוציא חפץ כסוף מכיסו.

"קח את זה. עדיף שלא תלך בידים ריקות." הוא הושיט לאביתר את החפץ. זה היה אגרופן, קשה ושחוק משימוש בחלקים המכים.

"אני לא הולך להרביץ לאף אחד. זה לא יעבוד נגד... מה שאנחנו מחפשים, נכון?"

"אנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו מחפשים. פשוט תיקח את זה."

אביתר לקח את האגרופן וטמן אותו בכיסו. אורות מרצדים האירו אליו מחלונות הבתים, אבל הרחוב עצמו היה ריק וחשוך. עמוס הוביל את השלושה אל מעבר לגדר העץ הלבנה וסגר אחריו את השער.

"זה כמו כשהיינו ילדים," אמר אביתר. "אתה יודע, אני כל הזמן מחכה שמישהו יקפוץ עלי מאחורי איזה שיח ויצעק 'פספוסים'. ואני אגלה שהכל היה מצולם ושזאת היתה מין מתיחה ממש מושקעת. כאילו, ממש מושקעת..." הוא עצר לרגע, בכוונה, אבל עמוס לא ענה. "אתה עומד לספר לי מה קורה פה? למה אני חוטף התקפים מאז שעברתי שבמנהרה לעיר? למה בן משתגע מבכי?"

עמוס השתהה ארוכות לפני שענה. צעדיו הארוכים, המדודים, הדהדו ברחוב השקט.

"יש הרבה סוגים של מזיקים," אמר לבסוף. קולו נשמע מהורהר, מרוחק. "אף פעם לא ראיתי משהו דומה לזה. אבל הדבר שתקף אותך – הוא ניזון מאמונה, או זיכרונות. הוא אוכל את התודעה, ואני חושב שאם זה נמשך מספיק זמן הוא לא משאיר הרבה. אני חושב שבגלל זה אנשים הפסיקו לבוא לבית הכנסת. חלק מהאנשים נפגעים יותר מאחרים. אתה תמיד היית ילד רגיש."

"אז הוא תוקף את האנשים בשכונה?"

"עד כמה שהוא יכול."

"ומה הוא עשה למזוזה? ולגביע?"

"אני לא בטוח. נדמה לי שהוא אוכל את הכתבים בשביל הכוחות שאנשים משקיעים בהם. יש הרבה כוח באמונה של אנשים. או שהוא צריך לשבור את ההגנות לפני שהוא יכול לפגוע באנשים. כך או כך, ברגע שהוא ירגיש חזק מספיק הוא יגיע לבית הכנסת. הוא ירצה לקחת את הספרים."

"תמיד ידעת, נכון? מאז שהיינו ילדים. ידעת שהסיפורים של אבא ואמא אמיתיים."

"אתה ואני שמענו את אותם סיפורים. אני לא כזה חכם כמוך. נראה לי שפשוט האמנתי."

"ראית פעם מזיקים? כשהיית ילד?"

"פעם או פעמיים. אבא היה מבין גדול בקבלה. הוא עשה כמה עבודות כדי להגן על השכונה שלנו, אז בדרך כלל אף אחד לא התעסק איתנו. אבל יש לנו יותר מספר עתיק אחד בשכונה, וגם כמה מוקדים חזקים של אמונה. אז ברור שמדי פעם שולחים אלינו נסיונות."

משהו עלה בדעתו של אביתר. הוא זכר את אביו בימים האחרונים, רזה ושבור כמו חיה מורעבת, לא מסוגל לאכול, לא מסוגל לשתות, אפילו לא להזיע. התחזיות של הרופאים הצטמצמו במהירות מ"ניתן לטיפול" ל"כמה חודשים" ואז ל"כדאי שיהיה איתו מישהו כל הזמן". אביתר זכר את הרב אמסלם הזקן יושב ליד המיטה, ממלמל תפילות מתוך ספר מרוט שלא היה תהילים.

"המחלה של אבא, זה היה קשור למזיקים? הוא היה –"

"ששש," עמוס היסה אותו בתנועת יד. "הם כאן."

בניין בית הכנסת עמד מולם, שקוע באפלה. פנסי הרחוב לאורך הגדר היו כבויים, וגם הפנס שהאיר את מנורת הברזל על הגג. בחושך המנורה נראתה כמעט כמו יד עצומה, מפנה שבע אצבעות מאשימות כלפי הרקיע. חלונות הויטראז' עמדו כהים ואפורים משני צידי הדלת. חיות פרא ניבטו אל החצר מבין איורי הזכוכית: אריה, זאב, נחש. רחש קל נשמע מתוך הבניין, צורם לאוזן בדממה המוחלטת של הרחוב: קול גרירה וגריסה, כאילו משהו בפנים נבלע ונקרע ונשחק לדק.

עמוס הניח יד על דלת העץ הגדולה.

"כשניכנס, אתה ואני צריכים לפקוח עיניים," אמר לאביתר. "נדב הוא כהן. הוא יבצע את הטקס כדי להרחיק את הזרים. אנחנו כאן רק כדי לשמור."

אביתר הנהן, מאמץ את עיניו בחשכה. דבר לא נראה מעבר לחלונות הזכוכית הצרים.

עמוס דחף את הדלתות.

הדבר הראשון שאביתר הרגיש היה הכאב. חוטי תיל נגררו בעורקיו, דוקרים ושורטים וקורעים. מכות חשמל הלמו בראשו כמו ברקים עם כל פעימת דופק, ואחרי כל ברק הגיע הרעם, הד של כאב שהתפשט במוחו כמו ערפל סמיך.

זה היה גרוע יותר מהפעמים הקודמות, אבל הוא היה מוכן. הוא עצם את עיניו, נותן לגל הראשון של הכאב לחלוף מעליו. הוא הצליח להישאר על רגליו. לאט, במאמץ, הוא הכריח את מוחו להתבהר, צולל תחת גלי הכאב ומחפש את הזרמים שיקחו אותו אל החוף. זה עבד – הכאב לא הפסיק, אבל נראה היה שהוא מתכנס למקום קבוע, מבודד. זה יהיה חייב להספיק. הוא פקח פקח את עיניו.

הנוכחות רבצה על החדר כמו צל שחור. זה הקיף את הקירות, את התקרה, עצום וחסר צורה ובלתי נתפס, כמו ענן סערה, כמו קטיפה שחורה, גולש מהתקרה אל הקירות ואל הרצפה. זה נתפס בפינות כמו קורי עכביש וריצד בגלים על פני החדר, רוטט, פועם, חי. והכל נראה כמו נמשך אל החזית, אל הארון, או יוצא ממנו.

סידורי התפילה היו מפוזרים על הרצפה בכניסה לאולם, יותר ממאה מהם. רבים מהם נפלו פתוחים, פניהם כלפי מעלה, ובאף אחד מהם לא נראתה אפילו מילה כתובה אחת – רק כתמים מטושטשים של דיו שחורה. עמוס הוביל את הדרך אל קדמת האולם, נזהר בצעדיו. הדבר שמסביבם געש ורחש, מגיב לצעדים שלהם באדוות סמיכות. נדב הוציא ספרון קטן מכיסו והתחיל למלמל פסוקים בלחישה צרודה. יברכך אדני וישמרך. יאר אדני פניו אליך ויחנך...

הפרוכת היתה מוטלת על הרצפה ליד הספסל הקדמי. היא היתה עכשיו רק ערימה של קרעי בד כחול שלא הזכירו דבר. הארון היה פתוח. הספרים לא היו בתוכו. ואותו קול, גריסה ולעיסה וגרירה, נשמע מאחורי הספסל הקדמי, ממש מתחת לארון, במקום שבו התעבו הצללים. משהו בצבץ מעבר לספסל הזה, מוט עץ מגולף ודסקית עץ בבסיסו – ידית הגלילה של אחד הספרים. ברגע שאביתר הבחין בו המוט זז, נמשך לאחור ונבלע מאחורי הספסל.

עמוס סימן באצבע אחת על פיו. אף מילה. ואז סימן לנדב במחוות יד, וזה מיהר למצוא בספרון שהחזיק את העמוד המתאים. עמוס הרים יד בשלוש אצבעות פשוטות כלפי מעלה. בספירה שלי. הוא הוריד את האצבעות, זו אחר זו. השלושה פרצו מעבר לספסל.

הדבר שרכן על הרצפה, מעל גווילי הספרים, לא היה אנושי. הוא היה גדול מדי, ושחור לגמרי, ולא היו לו עיניים. הענן שרבץ על החדר כמו התכנס אליו, נקשר אליו בקורים שחורים שעלו מהרצפה ונמתחו מהקירות. החשכה היתה בכל מקום, אבל היא היתה סמיכה יותר סביב היצור הזה. וברגע שעמוס עשה את הצעד הראשון מעבר לספסל, היצור קם והזדקף למלוא קומתו. היה בהחלט גדול מדי, גבוה בהרבה מעמוס, גבוה כל כך עד שראשו כמעט נגע בתקרת האולם. הוא הפנה אליהם מבט בפנים ריקות, דפי הקלף של ספר התורה עדיין משתלשלים מכף ידו. הקלף היה חלק לחלוטין בדיוק עד המקום שיד היצור נגעה בו, ואביתר יכל לראות את המילים שעדיין לא נמחקו דוהות בקצב מהיר, נספגות בידו של היצור ומוסיפות דיו שחורה לענן השחור שהקיף אותו. היצור השמיע קול כשראה את השלושה, רעם משונן ותוסס, כמו אלף נחשים רוחשים ארס.

"ארוראתהמןהאדמהאשרפצתהפיהלקחתאתדמיאחיךמידך..." הרחש נמשך ללא הפסקה, מילים שנאכלו וטומאו וכעת יצאו מפיו של היצור כמו בדיחה גסה, כמו קללת אלוהים. קולו של נדב, צועק פסוקים של קדושה כנגדו, בקושי נשמע מתחת לסערה.

"מה תקוב לא קבה אל, ומה תזעם לא זעם אדני! מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמת נפשי מות ישרים ותהא אחריתי כמוהו!"

היצור לחשש בכעס, והרשת השחורה נרעדה והתעוותה. ספר התורה נשמט מן היד השחורה, נופל אל הרצפה בחבטה עמומה. היצור התפתל קדימה בכעס, אורג את החושך סביבו למעטה סמיך. יד אדירים, שחורה וגועשת ונטולת אצבעות, נשלחה קדימה כלפי נדב.

"ארורההאדמהבעבורךבעיצבוןתאכלנהכלימיחייךוקוץודרדר..."

עמוס זינק קדימה ונעמד איתן בין נדב ובין היד השחורה. משהו כסוף הבזיק בידו ונשלח בתנועת דקירה לעבר הגוש השחור. הגוש נחתך לאורך, כמו סליל חוטים נפרם, והיד נסוגה לאחור. לחש הנחשים נשמע כזעקת כאב.

"הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה!" צעק נדב. "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל. אדני אלוהיו עימו ותרועת מלך בו!"

הקורים השחורים מיהרו להתאחות, כמו צללים שחוברים יחד בערפל של בין הערביים. היד השחורה נשלחה שוב קדימה, ועמוס נעץ את הסכין הכסוף לפנים, אבל היצור היה מוכן. היד השחורה התפתלה במהירות ונכרכה סביב מפרק ידו של עמוס. נשמע קול פיצוח, וכף ידו של עמוס נשמטה, והיצור טלטל אותו מזרועו והפיל אותו לרצפה כאילו לא שקל דבר. ואז רכן היצור קדימה ולמטה, כמו נחש חנק, וקירב את פניו לאלו של עמוס המוטל על הרצפה. פניו של עמוס נרעדו, תחילה ברעד עצבני של השרירים, ואז ברעד עמוק יותר, רעד של צללים ואור. הקורים השחורים השתרגו סביבו, מגיחים מהעלטה ומתפשטים מפניו של היצור, מטפסים במעלה אזניו של עמוס, סוגרים סביב עפעפיו, במעלה הנחירים ואל תוך הפה.

אביתר זינק על ראשו של היצור. לא היה לו נשק, וגם אם היה לו הוא ודאי לא היה מצליח להשתמש בו. הוא פשוט סמך על המזל העיוור וקפץ קדימה, מטיל את כל כובד משקלו על המסך השחור. בדרך נס, זה הצליח. היצור התפתל בהפתעה כשראשו נחבט במרצפות לצד גופו של עמוס. כתם שחור ודביק נשאר על הרצפה, כמו עורו של היצור שנתלש מעליו בעוצמת המכה. הקורים השחורים נסוגו מפניו של עמוס, והידיים העצומות התפתלו לאחור בכאב. היצור התרומם שוב והתנער בכעס, מנסה לסלק מעליו את אביתר. ידיו נשלחו למעלה ונאחזו, אחת סביב מותניו של אביתר ואחת אוחזת בצווארו. הן קרעו בכוח את אחיזתו של אביתר ביצור, והשאירו אותו מוחזק באויר, פנים אל פנים מול היצור השחור חסר העיניים. הוא הרגיש את קנה הנשימה שלו נלחץ, קרוב להיכנע, ובאופן מוזר יכל להרגיש עוד משהו: תחושה קרירה ורוטטת, כמו נחיל של עכבישים מטפס במעלה צווארו ומזדחל על פניו. הנחיל הלך והתקרב לאוזניו ולפיו, ואביתר מצא את עצמו מנופף בידיו בפראות, מכה את ראשו של היצור באגרופים חשופים. לא היתה לזה שום השפעה. הנחיל השחור כיסה את פיו והתחיל לחלחל במעלה אפו. גרונו עדיין היה חנוק באחיזתה של הזרוע המתפתלת. הוא ניסה למשוך את הזרוע כדי לאפשר לעצמו מעט נשימה חנוקה, אבל האחיזה היתה יציבה כפלדה. בייאוש, הוא תחב יד אחת לכיסו וגישש. אצבעותיו נסגרו על מתכת קרה, והוא השחיל אותן דרך טבעות האגרופן וסגר את ידו. ואז, במאמץ אחרון, הוא הניף את ידו לאחור, והכה.

הכאב היה מיידי ומלווה בקול נפץ חד, ולרגע אחד אביתר חשב שידו נשברה. אבל הכאב היה חד וחם מדי, והוא בא מפנים כף היד. והיצור, המזיק העצום שניצב מול פניו, צרח בכאב ושמט אותו אל הרצפה. ידיו של היצור התפתלו בחוסר שליטה, וראשו נחבט בתקרת האבן של האולם.

אביתר הביט בכף ידו בחוסר אמון. האגרופן הכסוף היה כרוך סביב אצבועתיו, אבל משהו נוסף היה שם: שרשרת כסף דקיקה השתלשלה מכף ידו. הוא פתח את אצבעותיו. כף ידו דיממה בכמה מקומות, חתוכה בשברי זכוכית שהיו פעם חלק מבקבוקון זעיר. ובמרכז ידו נח גליל קלף קטן, ועליו, בדיו שעדיין הבריקה, היתה כתובה פרשת שמע ישראל.

המזיק כרע לרגלי ארון הקודש, מקשת את גבו בכאב ומחזיק את ראשו בין ידיו. קולו של נדב הדהד מעל וברחבי החדר.

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל! הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה!"

נדב פרש את ידיו כלפי היצור באצבעות צמודות, שתים-שתים, כדרך הכהנים בברכתם. הצללים השחורים נרעדו וכמו התפזרו, מניחים לשבריר של אור כוכבים להיכנס אל החדר. היצור האפל בגב החדר התחיל לאבד מצורתו, קורים של אפלה וקטיפה שחורה מתפזרים וגולשים ומתאדים ממנו כמו טל של בוקר.

"אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו, יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם. דרך כוכב מיעקב! קם שבט מישראל!"

הצללים קמלו וכמשו, נסוגים מפינות החדר ומתכנסים בחזרה אל היצור, והיצור דהה עד שאור הירח והכוכבים כמעט חדר דרכו. ואז לא היה עוד דבר. בית הכנסת עמד דומם וריק, הסידורים המחוקים והקלף המחולל מפוזרים על הרצפה כמו רמזים בתעלומת רצח. נדב נשען על אחד הספסלים, מתנשף בכבדות, הספרון סגור בכף ידו. זיעה בצבצה על מצחו. בפינת החדר עמוס התרומם בקושי על מרפק אחד, ידו הימנית שמוטה ברפיון לצד גופו.

אביתר ונדב עזרו לו לקום, אחד מכל צד. הוא עדיין נזקק לתמיכה גם אחרי שנעמד. אביתר תמך בו, כתף תחת כתף, ועזר לו לחצות את אולם בית הכנסת בצעדים מדודים.

הם חזרו הביתה.

* * *

שני סידרה את המפית מעל לחלות כשנשמעה הנקישה בדלת. נרות השבת ריצדו בקצה בשולחן, מאירים את הבית בנגה זהוב.

"טליה, את יכולה לפתוח? הבנים חזרו." שני יישרה את המפית וסיימה לסדר את הכוסות ואת הסכו"ם.

"את חושבת שהם בסדר?" טליה נשמעה מודאגת. היא עדיין החזיקה את אודיה הקטנה, שישנה עכשיו בזרועותיה. גם בן נרדם, תשוש אבל רגוע, על השמיכה שבפינת הסלון.

"הם בסדר," אמרה הדר. חיוך רגוע נח על פניה, ואם הייתם שואלים אותה מדוע היא לא היתה מצליחה לענות.

היא סימנה לטליה לנוח, ואז קמה ופתחה את הדלת, והכניסה את הגברים פנימה.