קללתו של וולברין

מאמר זה מכיר ספוילרים לכל סרטי אקס-מן.

כמו שאתם בטח יודעים, אחרי שני נסיונות מחרידים ורגע לפני שיו ג'קמן פורש מהתפקיד, זכינו השנה בפעם הראשונה לראות סרט "וולברין" טוב. זאת אומרת, די טוב. כמעט לגמרי טוב. אבל לא לגמרי, כי למרבה הצער גם בסרט הזה קיבלנו את הקלישאה הגדולה והמביכה ביותר של המותג. אני מדבר, כמובן, על הכפיל-וולברין.

אתם מכירים את הכפיל-וולברין טוב מאוד. זאת הדמות שיורשת את הכוחות שלה מוולברין בצורה מסויימת, ומשתמשת בהם כדי להילחם בוולברין בסוף הסרט. ב"אקס-מן: המקור" זה היה סופר-מגה-דדפול, שקיבל את כוחות הריפוי של וולברין וגם חרבות שיוצאות מהידיים (וגם לייזרים מהעיניים, אבל זה כבר סיפור אחר). ב"וולברין" זה היה הסמוראי הכסוף, בדמות רובוט ענקי ומטופש שעשוי מאדמנטיום (המתכת החזקה שממנה עשוי השלד של וולברין עצמו), שמנסה לגנוב גם את כוחות הריפוי של וולברין. ובלוגאן הגענו, לדעתי, לפסגת הגיחוך, כשיו ג'קמן מוצא את עצמו נלחם בכפיל-וולברין של ממש, כלומר כפיל גנטי של אותה דמות, שמגולם גם הוא על ידי יו ג'קמן. למה אני צריך לראות את יו ג'קמן הולך מכות עם גרסה אילמת ומטומטמת של עצמו? למה זה אמור לעניין אותי, ומאיפה הרעיון הזה מגיע?

אז בואו נתחיל מההתחלה. זה רעיון מוכר וידוע, שגיבורי על בדרך כלל נלחמים בנבלים עם כוחות דומים לשלהם. זה אמור לשמור על המאבק שלהם מאוזן, שקול. בגלל זה איירון-מן נלחם בברנש שגנב לו את החליפה, קפטן-אמריקה נלחם בקפטן-נאצי-לנד, והענק הירוק נלחם במפלצת יותר ענקית ויותר ירוקה ממנו. זה האיזון הקוסמי של גיבורי העל. אני מבין את זה. יש בזה היגיון.

אבל ההיגיון הזה פשוט לא תקף כשמדובר בוולברין. וולברין לא אמור להילחם ביריבים שקולים אליו – כל הרעיון של הדמות הזו זה שהיא יוצאת להילחם בכוחות גדולים ממנה (ולכן קוראים לדמות על שם חיה שידועה בתוקפנות שלה כלפי חיות גדולות וחזקות יותר). לוולברין יש תכונה מיוחדת שאין לגיבורים אחרים: הוא יכול לספוג כל כמות של נזק וכאב, ועדיין להירפא. התכונה הזאת מאפשרת להציב אותו מול כל יריב כמעט. וולברין יכול להיכנס כמעט לכל סיטואציה, לספוג את המהלומות ולהשיב מלחמה. זאת התכונה שעושה אותו לדמות כל כך כובשת. הוא לא חסין-כדורים משעמם כמו סופרמן או גיבורים אחרים. הוא נפצע, הוא מדמם, אבל שורד.

וזאת הבעיה הראשונה בכפיל-וולברין – הוא פתרון משעמם וחסר דמיון לבעיה שלא קיימת. וולברין יכול להילחם בקרבות גדולים מול כל אחד כמעט. זה ממש לא מרגיש כמו שיא הסרט כשהוא הולך מכות עם גרסה של עצמו.

אבל באופן יחסי זו הביעה המשנית. הבעיה המרכזית עם הכפיל-וולברין היא שהקרב איתו, שאמור להיות שיא הסרט, לא נושא איתו שום משמעות, רגש, או השלכות. ברוב המקרים הכפיל-וולברין הוא יצור רובוטי שפועל ללא כוונות משלו, ובכל מקרה כל מה שהוא רוצה זה להרוג את וולברין. והצופה שואל את עצמו, אז מה אם הוא רוצה להרוג את וולברין? כולם רוצים להרוג את וולברין במשך כל הסרט. היה מעניין יותר לדעת למה היצור הזה נלחם בגיבור, מה הרקע למאבק בניהם, מה כל אחד מהם רוצה ולמה הרצון הזה מחייב אותו להילחם ביריב. אבל לכפיל-וולברין אין תכונות כמו רצון או מחשבה מקורית, וכשוולברין מנצח אותו אנחנו מרגישים כאילו הוא ניצח בובת אימונים. לאף אחד לא אכפת שבובת האימונים נהרגה, אפילו שהיו לה חרבות מגניבות והיא ירתה לייזר מהעיניים.

ה"קרב האחרון" בסרט גיבורי על אמור להיות שיא הסרט, אירוע מנטלי שבוחן את השקפת העולם של הגיבור, ומסיים מאבק מתמשך שהוצג לאורך כל הסרט. העימות הפיזי הוא רק הפסגה של העימות הרוחני או הרגשי בין הדמויות. כשאין עימות רגשי, העימות הפיזי נראה דל ותפל. אנחנו לא אוהבים את הגיבור שלנו כי יוצאות לו סכינים מהידיים. אנחנו אוהבים אותו כי הוא מסוגל להילחם ולהקריב למען מה שיקר לו, וזה מה שהיינו רוצים לראות בקרב האחרון ובשיא הסרט.

אז איך היה אפשר לעשות את זה יותר טוב? ב"לוגאן", לדוגמה זה היה פשוט מאוד. בסרט כבר יש נבל אידיאלוגי עם יד מברזל שרוצה לחטוף את הבת של לוגאן. מצויין. למה לא לתת לו להיות הנבל היחיד של הסרט, ולתת לקרב האחרון להיות מולו? אבל הקרב, כמובן, לא יכול להיות סדרה מקרית של אגרופים. הבת של לוגאן, הדבר היחיד שנשאר לו בעולם והדבר היחיד שחשוב לו, צריכה להיות בסכנה מיידית. הנבל עומד להרוג אותה, או לעשות בה ניסויים, או לשלוח אותה על מסוק לטימבוקטו, ולוגאן יצטרך לאמץ את כל הכוחות שלו, לספוג פציעות קשות ולהקיז הרבה דם כדי להציל את הבת שלו בזמן. מאבק כזה יקבל משמעויות של נקמה ושל שליחות, והקהל יהנה הרבה יותר לצפות בו (לשם השוואה שווה להסתכל על הקרב הסופי ב"דדפול", אבל זה כבר נושא אחר).

בסרטים הבאים על וולברין (כן, הם ימשיכו גם אחרי יו ג'קמן...) הייתי רוצה לראות אותו מגיע לשיא הסרט עם תחושה של שליחות ומשמעות, והייתי רוצה לראות אותו נאבק בדמות ממשית ועמוקה, עם רגשות ורצונות מורכבים. זה מה שהיה חסר ל"לוגאן" כדי להפוך מסרט טוב לסרט מצויין.

נ.ב

אם אתם חנונים אמיתיים אתם בטח חושבים עכשיו על "אקס-מן 2". מה, הרי גם שם וולברין נלחם בכפילה בסוף הסרט, והקרב ההוא עבד מצויין! זה אולי הקרב המרתק ביותר בכל סרטי אקס-מן!

ואתם צודקים, זה באמת היה קרב נהדר. אבל הקרב ההוא לא היה אמור להיות שיא הסרט. שיא הסרט מתרחש במקום אחר ועם דמויות אחרות, והוא כולל מאבק אידיאולוגי על עתיד האנושות ועל היחסים בין מוטנטים לבני אדם. הקרב של וולברין ב"אקס-מן 2" עבד כל כך טוב דווקא כי הוא לא היה צריך לשאת את המשקל הכבד של שיא הסרט. הוא היה רק זה: קרב פיזי, סצינת אקשן מעולה. הקהל קיבל את השיאים ואת הדרמה שלו, במקומות אחרים.