על השימוש במונטאז' הקולנועי וכו'

מונטאז' קולנועי הוא השימוש ברצף מהיר של סצינות קצרות מאוד, שנועד להעביר תחושה מסויימת או רעיון מסויים. לפעמים המונטאז' נועד פשוט להבהיר שחלפה תקופה מסויימת של זמן בסיפור, או שהגיבור עבר תהליך כלשהו. דוגמה מפורסמת של מונטאז' היא רצף האימונים בסרט "רוקי" – אנחנו רואים את רוקי רץ קצת, עושה כמה שכיבות שמיכה, מתאגרף, רץ עוד קצת, ולבסוף מטפס במדרגות המפורסמות ומרים את ידיו למעלה בניצחון. המסר: עבר חודש ורוקי התאמן ונכנס לכושר.

זוהי אחת הצורות המורכבות ביותר להטמעה בסיפור. לעיתים קרובות המונטאז' נעשה בצורה לא נכונה, ואז הוא גורם לשתי השפעות עיקריות: הוא מוציא את הצופה מרצף הסיפור ומשעמם אותו עד מוות. הסיבה לכך היא שכותבים לא מיומנים מרבים להשתמש במונטאז' כדי להסוות את העובדה שאין תוכן של ממש בסצינה שהם מתארים – שהגיבור לא באמת עבר תהליך ושאין מסר ממשי להעביר.

למה הדבר דומה? לשימוש בכתב במילה "וכו'". כותב מיומן משתמש בה כדי לא להכביד על הקורא, כדי להבהיר בדרך הקצרה ביותר למה כוונתו. כך, לדוגמה, אם אני מתאר את שגרת האימון של המתארגף רוקי, הגיוני בהחלט שאכתוב "במהלך החודש הבא עסק רוקי בפעילויות השונות של שהן לחם-חוקו של המתאגרף: ריצה, קפיצה בחבל, אימוני כוח וכו'. מיום ליום הוא רגיש את כוחו גובר.". הנה, כל אחד מבין מה רוקי עשה. אתם יכולים לדמיין לעצמכם באיזה עוד סוגים של אימון רוקי התעסק, ובעצם גם אם אתם לא יכולים, זה לא באמת משנה. אתם יודעים שרוקי התאמן והתחזק. המסר עבר.

כותבמ מבולבל משתמש במונטאז', או במילה וכו', כתירוץ. תארו לכם שהייתי כותב: "רוקי ראה את תכונותיה הטובות של אדריאן, כגון יופיה, טוב ליבה, וכו' ולכן התאהב בה." לא הייתם מקבלים זאת בשום אופן! ברור מאוד שההסבר הצולע הזה לא יכול להסביר מדוע אנשים מתאהבים. אם הייתי טורח וממציא סיפור אמיתי על התהאבות רוקי באדריאן, הייתי מספר לכם אותו. ומכיוון שלא סיפרתי סיפור אמיתי אלא רק תירוץ קצר, אתם מבינים שאין לי סיפור כזה. אתם נגעלים מהסיפור שלי. אתם משתעממים מהתירוצים שלי. זה באמת יהיה מונטאז' גרוע.

יש דוגמאות רבות למונטאז'ים כאלה. האחרונה שזכורה לי היא המונטאז' בסרט  "הנוסעים", כשכריס פראט מתעורר לבדו על ספינת חלל במסע שיימשך כל חייו, ומתלבט אם להעיר מתרדמת את אחת הנוסעות (היא תספק לו חברה, אתם מבינים, אבל היא תיתקע יחד איתו על הספינה לכל החיים ולכן להעיר אותה זה לא מעשה מוסרי במיוחד). הסרט מראה לנו מונטאז' של כריס מתלבט בקול מול המראה, חוזר להשתעמם קצת ברחבי הספינה, שוב מול המראה בהתלבטות, שוב משתעמם בספינה, וכו'. תפסתם את ה"וכו'" הזה? ככה בדיוק המונטאז' נראה!

התסריטאי לא הצליח לתת לנו סצינה משכנעת שמראה את ייסורי המצפון של פראט ואת ההתלבטות שלו, אז החליט שאולי אם הוא יראה אותו מתלבט מול המראה בכמה זווייות שונות ויבלבל אותנו עם סצינות מהירות שרומזות שעבר הרבה זמן – אולי אז אנחנו כקהל נחשוב שכריס עבר איזה תהליך. אבל הקהל לא מתבלבל בכלל. אנחנו יודעים לזהות תירוץ כשאנחנו רואים אותו. אף אחד לא יספר לנו ש"כריס התלבט אם להעיר את הנוסעת האחרת, ולכן במהלך החודש הבא הוא שקל את העניין, דיבר אל עצמו במראה, התייסר ממצפונו וכו'". ישר רואים שלתסריטאי לא היה שום סיפור ממשי על הדילמה הזו והוא סתם זרק עלינו מונטאז'.

אז איך תזהו מונטאז' טוב (או רע) אצלכם בסיפור?

במונטאז' טוב כל תמונה קצרה יכולה להתפתח לסצינה באורך מלא. זה הסימן שלו ובזה הוא ניכר. הכותב מקצר כי הוא חס על זמנו של הקהל, לא כי אין לו מה לכתוב. במונטאז' גרוע התמונות הקצרות מנסות להשלים זו את זו, ובאף אחת מהן אין תוכן כשלעצמה. בהרבה מקרים חוזרים לאותה תמונה קצרה כמה פעמים במהלך המונטאז' בניסיון להדגיש אותה – אבל כשלתמונה אין מסר זה לא משנה כמה פעמים נחזור עליה.

זה כל הסוד – כל מה שאנחנו מציגים בסיפור, אפילו משפט אחד, אפילו תמונה אחת, חייב להכיל תוכן ממשי שייעניין את הקהל. כשיוצרים מונטאז' יש להקפיד במיוחד על הכלל הזה. הכבוד לקהל, הרצון לתת לו בכל שניה חוויה שתרתק אותו באמת, הוא המפתח ליצירה בעלת ערך.