רוק סטאר

כשהאורות הצהובים נדלקים על הבמה בהאנגר בר כמעט צורחת מהתרגשות. הקהל סביבה מריע, בנות צועקות ומניפות ידיים לאוויר, כמה בנים שורקים בשתי אצבעות. מאחוריה איזה כוסית-בשקל מנופפת בסטיקלייטים מעל הכתפיים של חבר שלה, אבל בר אפילו לא מסתכלת. היא ממש בשורה הראשונה, צמודה לבמה. הלילה אף אחת במועדון לא תגנוב לה את ההצגה. היא הכי יפה והכי סקסית ויש לה את הגוף הכי שווה, והיא יודעת את זה. הגברים לידה ומאחוריה מתחככים בה כאילו בטעות כשהם רוקדים, ומדי פעם היא נשענת לעבר אחד מהם ונותנת לו להרגיש כתף או כף יד או ישבן, והיא נהנית מהמגע ומהחרמנות שלו עד שנמאס לה ואז נשענת בחזרה קדימה ומתרחקת ממנו ומשאירה אותו מבולבל ונבוך. היא אף פעם לא מסתכלת על הגברים. היא לא מורידה את העיניים מהבמה.

על הבמה אפרת גוש מתנשפת אחרי ביצוע של "אה אה אה" ואז מחייכת מטה אל הקהל ורוכנת אל המיקרופון.

"תודה, תודה רבה..." היא משקיטה את הקהל. "הייתם קהל מעולה. ועכשיו אני רוצה להזמין לבמה חבר יקר. המוזיקאי הכי טוב שאני מכירה, אומן גדול באמת. אני רוצה להזמין את הזמר ששר לכם מהגגות של המדינה... גבירותי ורבותי, ארי ברלד והת-ה-י-ל-י-ם!"

היא מחלקת את המילה האחרונה לשלוש הברות נפרדות והחלקים האחרונים נבלעים ברעש כשהקהל יוצא מדעתו בתשואות. הצווחות הנשיות עולות לגבהים חדשים, והצווחה של בר עולה על כולן. היא מטפסת על הגדר המפרידה שלפני הבמה ורוכנת קדימה, כמעט נוגעת בקרשים המושחרים. מישהו מניח יד על גבה כאילו כדי לייצב אותה, נשמה טובה, עאלק דואג לה שלא תיפול, אבל לא אכפת לה מזה הלילה. היא אוהבת שהגברים האלה נוגעים בה. היא אוהבת שהם מעריצים אותה. זה מגיע לה. הלילה הוא הלילה שלה.

ארי ברלד עולה על הבמה בריצה קלה, כולו חיוך ושרירים ותלתלים חומים-זהובים. הוא מחליף נשיקות עם אפרת גוש. הוא כל כך גבוה, גבוה ממנה בראש וחצי לפחות. ואז הוא כורך את רצועת הגיטרה על כתפיו וניגש אל המיקרופון. הוא מסתכל אחורה אל חברי הלהקה ומסמן משהו לבסיסט, ואז מביט למטה ועיניו נחות בדיוק על עיניה של בר. ליבה מחסיר פעימה והיא מגלה שהיא מעפעפת אליו ומחייכת כמו ילדה קטנה. לא אכפת לה. היא שואבת את הרגע, מטמיעה את המבט החודר של עיניו החומות כדי שלא תשכח אותו לעולם. הוא מסתכל עליה, רק עליה מכל הבנות במועדון, כי היא הכי צעירה והכי יפה והוא לא ראה גוף כמו שלה בחיים, והיא מרגישה שעובר בניהם משהו מעבר למילים, ואחרי ההופעה היא תרוץ לכניסה האחורית ותידחף בין האנשים וארי ברלד יבחין בה מעבר לגב של השומר ויסמן לו שייתן לה להיכנס, והוא יזמין אותה לבוא איתו לאפטר ולשבת בוי-איי-פי, וכשתיזכר בחייה לאחר מכן תזכור את הלילה הזה בתור הלילה שבו הכל התחיל.

היא נותנת לרגע לעטוף אותה ויודעת שהיא צעירה ושהעולם גדול ושזה הלילה שלה, זה הרגע שלה, כאן, על הגדר הזאת, ממש עכשיו.

*****

הוא עולה לבמה בריצה ונותן לתשואות הקהל לשטוף אותו. הם באו לראות אותו, מאות מהם, אולי אפילו אלפים. הם באו לקבל את המוזיקה ואת הקול ואת הכישרון שלו, והוא ייתן להם את כל ההופעה. הוא ירגש אותם וירקיד אותם וירים אותם לשמים, ואם יצליח להוציא אותם מפה מאושרים זה יהיה מספיק בשבילו. הוא אף פעם לא עשה את זה בשביל הכסף.

אפרת גוש מנשקת אותו על הלחי ולוחשת "בהצלחה מותק," והוא לוחש לה בחזרה "היית גדולה," למרות שהוא לא באמת חושב ככה. היא היתה בסדר, מספיק טובה בשביל החימום. אבל אף אחד כאן לא בא לראות אותה. הם באו לראות אותו. מחיאות הכפיים, הסטיקלייטים באוויר, הצווחות הגבוהות, זה הכל בשבילו. הוא מרגיש את הציפייה נבנית באויר, את ההתרגשות לקראת התווים הראשונים. הקהל תמיד מחכה למשהו שייגע בו, משהו שיעיר אותו. והוא, ארי ברלד, יהיה זה שיעיר אותם הלילה.

הוא מסתובב לדולב לוודא את התזמון ופוגש מבט טעון שאין בו זכר לחיוך. דולב לא סלח לו עדיין, וכנראה גם לא יסלח. הוא הקים את "התהילים" וניגן על גיטרה בס, וגם היה הסולן עד שההפקה החליפה בניהם. הוא היה זמר טוב, עם קול עמוק ורגיש, אבל בהליקון ידעו מה הקהל באמת רוצה. הם רוצים את כל החבילה, את החיוך המבריק, את התלתלים. הם רצו מישהו שקהל יבוא לראות ולא רק לשמוע, מישהו עם כריזמה שיכול להוביל את הלהקה על הבמות. והמישהו הזה היה ארי ברלד.

אנשים חושבים שכריזמה זה משהו שנולדים איתו, אבל זה לא נכון. זה כישרון שרוכשים, ויותר קשה להתאמן עליו מאשר על נגינה. זה היה הכישרון שלו שאנשים רצו לראות על הבמה. דולב התקשה לקבל את זה, אבל בסופו של דבר הכישרון תמיד מנצח. אין בזה שום דבר אישי.

הוא מסתובב בחזרה ומביט מטה אל הקהל. התאורה שוטפת אותו מלפנים באור כל כך חזק שהוא מרגיש כאילו הגיע לשערי גן העדן. הוא לא רואה את האולם, רק את האור הבהיר שעוטף אותו באהבה. האולם הוא כתם שחור. היה יכול להיות ריק באותה מידה. הוא מסתכל בכיוון הכללי שבו אמורים להיות אנשים ומחייך אליהם בשיניים מבריקות. התשואות גוברות.

זה המקום שלו, תמיד היה ותמיד יהיה. הם אוהבים אותו, הם רוצים אותו, הם קוראים אליו בצווחות נואשות. הם לא יישכחו אותו לעולם.

זה יימשך לנצח.

*****

זה ייגמר בקרוב. יריב מלכה יודע את זה כבר כמה זמן. האמת היא שחצי מהאנשים על במת הוי-איי-פי יודעים את זה, אבל אף אחד לא אומר מילה. הם יושבים סביב השולחנות עם כוסות ויסקי כבדות או נשענים על המעקה עם בדל סיגריה מעשן ומעמידים פנים שארי ברלד והתהילים הם הדבר הכי גדול שהיה או שהולך להיות אי פעם.

אבל הם יודעים את האמת.

"זה הכי הרבה שאני יכול לתת לך, מותק," אומר דרורי. הוא המנהל שהליקון שלחו בשביל לסגור איתו את החוזה של ברלד. יש לו בלורית מחומצנת וחולצה מכופרת שחורה שנסגרת עד הכפתור האחרון, והוא גיי כמו חד-קרן על קשת בענן. מבין המנהלים שהליקון שלחו, הוא הראשון שאשכרה יודע על מה הוא מדבר.

"תראה, אני לא אומר שהוא שווה יותר מזה, כי שנינו יודעים שהוא לא," אומר מלכה. "אבל אני צריך לתת לו עוד דחיפה כדי להשאיר אותו ברדיו, לפחות עד שאני מכניס את הילד החדש לעניינים."

"איזי-בוי? גם הוא חתום אצלך?"

מלכה מהנהן. "אני אתן לכם את האלבום הראשון של הילד. אתה יודע שזה יהיה זהב. אבל אתה צריך לתת לי עוד אלבום בשביל ברלד. נעלה אותו לסיבוב הופעות אחרון. נביא את הילד לחמם אותו, זה יעשה לו טוב."

דרורי מסתכל אל הבמה, בוחן את שרירי החזה המרשימים של ארי ברלד המתהדקים סביב הגיטרה.

"הוא גמור," הוא אומר. "הוא לא עשה שום דבר חדש מאז 'הגגות של המדינה'. תוך שנתיים הוא יורד מהמדפים," הוא אוסף אליו את דפי החוזה, מקפל אותם לשניים ומניח אותם בפינת השולחן. "אני אראה מה אני יכול לעשות בשבילך. אלבום אחרון."

על הבמה הגדולה שר ארי ברלד על הגגות של כל המדינה, עטוף בהערצה ובאור שבקרוב ינטשו אותו. זה עצוב, חושב יריב מלכה, אבל זו האמת. היה לו אלבום זהב אחד ועוד שניים סבירים, כמעט ארבע שנים על הבמות הגדולות. יותר ממה שרוב האנשים יכולים לקוות לו. הוא הרוויח את הכסף (ובזבז אותו), זכה באהבה (ושרף אותה). הוא פרץ לתודעה הציבורית, ובסופו של דבר הוא יהיה חייב להישכח.

הוא יירד מהבמות ויוחלף באייקון אחר ואז באחד נוסף, ובכל פעם הקהל יריע להם כאילו היו הראשונים. והרבה אחרי שהכוכבים שלהם ישקעו ושמותיהם יישכחו, יריב מלכה עדיין ישב בוי-איי-פי וימכור זמרי נשמה בפרוטה, וישגר כוכבים נופלים אל שמי הלילה.