כלבו

הילד המרוט נכנס לפעמים לכלבו בשעות הבוקר ומסתובב בין המדפים, ויגאל תמיד עוקב אחריו מאחורי הדלפק במבט חד. החולצה של הילד גדולה עליו בשתיים-שלוש מידות, והוא תמיד מסתובב עם תרמיל גב מרופט שמשתלשל אל מתחת לברכיו. הוא אף פעם לא קונה שום דבר, רק מסתובב קצת ומסתכל ואז יוצא.

וזה מתסכל את יגאל, כי הוא לא מצליח להבין מה הילד צריך. בדרך כלל הוא מנחש מה אנשים צריכים עוד לפני שהם עוברים בדלת.

"חוט תפירה," הוא אומר, והלקוח המבולבל עוצר בכניסה ונותן לדלת להיסגר אחריו בגלל שמיזוג אויר, ויגאל מתכופף מתחת לדלפק ואומר, "חכה רגע, היה לי פה משהו," ואז קם בחיוך מנצח ומגיש לו סליל מהודק, והלקוח שואל, "אבל איך ידעת שאני צריך דווקא ירוק?" ויגאל רק מושך בכתפיו ומתקתק על הקופה הרושמת. הוא פשוט יודע.

לקבועים הוא שומר את המצרכים במגירות מיוחדות. יש פחית של אוכל לתנינים בשביל הגברת שרייבר ובורג 4 בשביל דלומי, וסיגריה אלקטרונית בשביל בועז שבדיוק נגמל וסיגריות רגילות כי הוא צריך רק אחת בערב, ואבטיח בלי גרעינים וגרעיני אבטיח בשביל יצחקי ואשתו, ושטריימל אמיתי משלושה שועלים שמחכה לניידיץ' במדף מעל לדלפק.

כי ככה זה אצל יגאל, אין מצב שמישהו ייצא מהכלבו בלי לקבל את מה שהוא צריך. הוא מסתדר גם עם המתחכמים.

"יש לך קצת אבקת חשמל?" איזה אחד מנסה אותו. רואים עליו שהגיע במיוחד מחוץ לשכונה.

"חכה רגע, אני אמצא לך משהו." יגאל מביא שקית נייר חומה עם כיתוב באנגלית, פותח, וצובט קומץ אבקה בין אצבע לאגודל. הוא משפשף אצבעות וניצוצות כחולים עולים מכף ידו. הבחור העירוני מסתכל על השקית בפה פעור.

"אוקי, אוקי..." הוא מגמם. "וגם, אמ, אני צריך נרות מאגיים לכישוף שחור."

"אין בעיה." יגאל מוריד את הנרות השחורים מהמדף העליון יחד עם מלח נגד עין הרע וצלוחית של דם בתולות ובקבוקון קטן של דמעות עוללים רכים. "יש לך מבצע על כל הערכה. אבל על הכישוף עצמו תצטרך לחתום עם השטן, אז תשים לב לאותיות הקטנות. עוד משהו?"

"מכונת זמן."

יגאל מושיט לו שעון חול קטן שבמקום גרגירים צפה בו פלזמה כסופה ובוערת. "1920 עד 2074. זהירות אם אתה יוצא להרוג את היטלר, כי הוא כבר רגיל לזה."

"בסדר. ודבר אחרון, חד-קרן. הבטחתי לילדה..."

יגאל מוביל את החד קרן מהמחסן ברסן של זהב ומוסר אותו לאורח עם הוראות טיפול. ואז האורח לוקח את החשמל ואת ערכת-השטנים ואת מכונת הזמן ואת החד-קרן ומסתובב ויוצא משם מבויש, כי הוא מבין סוף סוף שעם יגאל לא מתעסקים. יגאל כבר ימצא לך בדיוק את מה שאתה צריך.

אלא אם אתה ילד קטן ומרוט עם תיק גב שמשתלשל אל מתחת לברכיים. הילד הזה פשוט משגע את יגאל. הוא מגיע לפחות פעם בשבוע ולא עושה שום דבר חוץ מלהסתובב בין המדפים. הוא לא מבקש שום דבר ואפילו לא ניגש לקופה. הנה הוא עכשיו, מתעכב ליד המדף של המתוקים, מסתכל בעיניים בורקות אבל שומר את הידיים בכיסים, ואז הוא מעיף מבט לאחור ומגלה שיגאל בוחן אותו בסקרנות, והוא מסתובב בחזרה וממשיך למדף של החטיפים.

ולפתע עולה בראשו של יגאל רעיון, והוא מפסיק לעקוב אחרי הילד המרוט. הוא מוצא לעצמו איזה עיסוק חשוב עם הקופה הרושמת, פותח אותה בדינדון רב-רושם ומעמיד פנים כאילו הוא סופר את השקלים. בזוית העין הוא רואה הבזק של כתום ושומע ריצ'רץ' נסגר, וכשהוא מרים את מבטו מהקופה הילד כבר בדרך החוצה ומדף החטיפים נראה מעט מרוקן.

הילד עוזב והדלת נסגרת אחריו ומשאירה את מיזוג האויר בפנים, ויגאל סוגר את הקופה ומרשה לעצמו לחייך. אז זה מה שהילד היה צריך: ביסלי אחד ואפרופו אחד ושאף אחד לא יראה אותו. נו, טוב.

יכול להיות שזה אמור להרגיז אותו, אבל הוא כבר זקן והלב שלו לא מתרגז בקלות כמו בעבר. הוא חוזר אל מאחורי הדלפק ומוציא ממגירה אחורית מסך קולנוע קטן ומקרן, ומכונת פופקורן, ועותק מוקדם של "הנוקמים – מלחמת האינסוף", והוא נשען לאחור בכיסאו ושולף מהמקרר בירה בלגית כהה, ונאנח בקורת רוח. זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו.