טרילוגית המזון המהיר – חלק ראשון:צ'יקן נאגטס – פרולוג

ספרי פנטזיה אפיים לכאורה, כרכים יומרניים מלאים במעשיות של שטות והבל, צצים במחוזותינו חדשות לבקרים. אין זה סוד שסוגת הפנטזיה סובלת מניוון קשה, והגיע המצב עד כדי כך, שהקורא התמים אינו יכול לבחור ספר פנטזיה ממדפי הספרים מבלי לחשוש שייפגע, חלילה, מסיפורים אלימים ופורנוגרפיים שמשחיתים את הנפש בבבדיות חסרות שחר.

לפיכך שמחתי מאוד לגלות על מדפי הספרים ספר חדש מאת המחבר ג' ר' ר' ברגר ("קשתות הגורל זורחות על ארצות המארדקרס", כתר, 2012). מדובר ביצירה שובת לב בשם צ'יקן נאגטס, שהיא החלק הראשון במה שעתיד להיות, ללא ספק, אפוס פנטזיה בעל שיעור קומה שטרם נראה כמותו במחוזותינו. היצירה המלאה תיקרא טרילוגית המזון המהיר, והיא צפויה לכלול חמישה כרכים. כבר מהעמוד הראשון מתעוררת בקורא תחושת התעלות והרחבת הדעת, שלא להגיד תאבון עז למזון מטוגן, כשהספר לוקח אותנו על כנפי הדמיון אל המחוזות המופלאים של תעשיית המזון המהיר, ופורש בפנינו את התככים והמזימות שמכרסמים בשורשיה של אותה ממלכה מופלאה של קסם וסוכר מעובד.

מתוך רצון לשתף את הקורא במסע הרב-גוני הזה, מצאתי לנכון לתרגם את הפרולוג של היצירה לשפה העברית, ולאחר שנטלתי רשות מעם המחבר אני מציג את התרגום כאן לפניכם. כולי תקווה שצעד קטן זה מצידי יעורר עניין נוסף במפעל חייו הענף של האדון ברגר, ויסייע בהעלאת קרנה של תרבות הפנטזיה בישאל.

***

הריקנות של קניון אמריקה בשעות המאוחרות של הלילה, אחרי שהחנויות נסגרות, תמיד העבירה צמרמורת קרה במורד גבו של מארק. למה לעזאזל הוא תמיד שוכח לנעול את הדלת האחורית של המחסן? זה קרה לו פעמיים החודש, והוא נאלץ לחזור ברחובות החשוכים בחזרה לקניון ואז לפלס את דרכו במסדרונות הריקים של מרכז הקניות הגדול ביותר בעולם, והכל כדי לנעול דלת אחורית בסניף עלוב של "ברגר קינג". ברור, הוא היה יכול פשוט להשאיר את הדלת פתוחה. מה הסיכוי שמישהו יפרוץ לסניף של ברגר קינג בתוך הקניון? אבל תמיד היתה הסכנה שקלריס, מנהלת הסניף, תגיע לפניו בבוקר ותמצא את הדלת פתוחה. וחוץ מזה, מארק תמיד חשד שהמסדרונות הארוכים והחלולים של קניון אמריקה מכילים יותר מאשר חנויות ומוצרים, והוא החזיק בדעה שיש דלתות שכדאי לשמור נעולות.

הד קר וצלול חזר אליו מקירות השיש ומהאריחים המקושטים של הקניון. החנויות, מלפניו ומאחורי ומצדדיו, הציגו חלונות ראווה עצומים ואפלים. בתאורת הלילה העמומה הוא דימה לראות דמויות חשאיות מתגנבות מעבר לחלונות הזכוכית, אבל בכל פעם שהפנה את מבטו גילה רק בובות ראווה דוממות. עיניים ענקיות השקיפו עליו מכרזות פרסומת למשקפיים ולבשמים ולשעונים, מודדות את צעדיו. עוד מעט, הוא הזכיר לעצמו. רק עוד מעבר אחד לפני הכניסה למסדרון השירות, ואל המחסן. הוא ניסה להתעלם מהפרצופים הלבנים והשטוחים, חסרי הפנים, שהביטו בו מחלונות הראווה.

כשהגיע לבסוף אל דלת המחסן הוא פלט נשיפה ארוכה של הקלה. הנה, זה הכל. סתם בניין מלחיץ, אבל בעצם אין שום דבר לפחד ממנו, נכון? עכשיו הוא צריך רק להיכנס ולוודא שהכל במקום, לנעול אחריו את הדלת, ולעזוב מהר ככל האפשר. כל העניין יגמר בתוך חמש דקות, והוא יהיה שוב בבית, מכורבל במיטה שלו ובודק את המצב ברשתות החברתיות. רק עוד חמש דקות...

אבל משהו לא היה כשורה. בחשכת המחסן לקח למארק רגע להבין מה הדבר. הארגזים היו כולם במקום, וכל המקררים היו נעולים – הבעיה לא היתה באספקה של הסניף. שום דבר לא נגנב. ואז הוא הבין: החדר היה מואר מדי. עדיין היה עדיין חשוך, אבל פס דקיק של אור בקע מאחורי הדלת בקצה השני של המחסן. יכול להיות שג'אמל השאיר את האור דולק במטבח? מוזר. מארק היה בטוח שהאור היה כבוי כשעזב הסניף. משהו בחלט לא היה כשורה. הוא התקרב אל הדלת בצעדים איטיים, מנסה שלא להשמיע שום צליל.

ואז שמע את הקולות.

"...כי אני לא רוצה שום בעיות בפגישה עם רונלד. זה חייב להיות החומר האמיתי. זה חייב להיות באותו טעם, באותו צבע, באותו מרקם. החשד הכי קטן, וכולנו נתרסק מהר יותר מצעצוע של ארוחת ילדים." זה היה קול גברי עמוק שמארק לא זיהה. קול נשי דק ומוכר החזיר לו תשובה.

"לא תהיה שום בעיה, אדוני. כמו שאמרתי לך, המוצר מוכן. ניסינו אותו בחצי השנה האחרונה על כל קשת הלקוחות. לא התעוררו שום חשדות."

קלריס? כן, זו היתה היא, לא היה שום ספק בכך. אבל היה משהו שונה בקולה. היא דיברה בטון גבוה מהרגיל ובעיצורים רועדים – היא נשמעה מפוחדת. מארק התקרב אל דלת המטבח הכמעט-סגורה וניסה להציץ פנימה דרך החריץ שבין הדלת למשקוף, מכסה עין אחת בידו.

"אני מקווה לטובתך שהמוצר שלך יהיה לשביעות רצון ההנהלה. דברים גדולים יותר מהמשרה שלך עשויים לעמוד על הכף." אמר הקול הגברי. מארק שייך אותו כעת לגבר גבוה בעל שיער מאפיר שעמד במרכז המטבח, בין מכונות הטיגון. הוא לבש חולצה מכופתרת כחולה ומעליה עניבה אדומה: עובד של הרשת. מנהל הפצה, או אולי מפקח.

"אני מבינה, אדוני. אני מבטיחה לך שהמוצר יתעלה על כל הציפיות." קלריס עמדה מול הגבר בעניבה האדומה, נמוכה ממנו לפחות בראש. מארק לא ראה את פניה, אבל הוא יכל לנחש שהיא משפילה מבט בהיסוס. ואז, להפתעתו, שמע קול שלישי מצטרף לשיחה משולי החדר.

"הי, תראה, אדוני, היא אמרה שהמוצר מוכן, כן? אז הוא מוכן. יש לנו פה דוגמאות במקררים. אז ממש לא צריך להתחיל פה עם האיומים. זאת אומרת, הכל במקום, לא?"

דממה. ואז:

"תפגין כבוד כלפי האדון המפקח הארצי, ג'אמל! תדבר כשיפנו אליך. כבוד המפקח הארצי עסוק מאוד. אין לו זמן לשטויות שלך!"

המפקח הארצי! מארק כמעט פלט אנקה מרוב הפתעה. לא פלא שקלריס כל כך לחוצה. אבל מה עושה המפקח הארצי במטבח של הסניף המשני בקניון אמריקה, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה? זאת אומרת, זה אפילו לא הסניף הכי גדול בקניון.

"אני רוצה להאמין שהמוצר שלך ברמה גבוהה יותר מהשליטה שלך בעובדי המטבח, קלריס," אמר המפקח. "המוניטין שלך הולך לפניך עוד מאז שהכנת טוגנים במחבת במרכז אוקלוהומה. תמיד היית המהירה ביותר, המדויקת ביותר, האדיבה ביותר כלפי הלקוח. אל תתני להנהלה להתאכזב ממך."

הוא פנה ממנה בהינד ראש ופתח את מקרר הרטבים שמתחת לדלפק. שקיקים זעירים של קטשופ וצלוחיות רוטב ברביקיו התפרזו על הרצפה כשהמפקח גישש עמוק בתוך המקרר, ולבסוף הוציא ממנו חופן של שקיקי רוטב בגוון סגול בהיר, שמארק לא זיהה.

"אני אקח את אלה בתור דוגמה ראשונה, קלריס. אני בטוח שבפעם הבאה שאבוא לבקר העובדים שלך יהיו... ממושמעים יותר."

והוא הסתובב ללכת, ולרגע אחד מארק האמין שהכל נגמר: שהפגישה תסתיים, וקלריס תעזוב עם ג'אמל דרך הדלת הקדמית, והוא, מארק, יחמוק בשקט דרך הדלת האחורית ויוכל להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.

אבל אז הגיע קול הנפץ: קר וחד ומשונן, הרעש שמשמיעים לוחות זכוכית עצומים, חלונות ראווה שלמים, גדולים כמו קירות, כשהם מתנפצים באחת אל תוך החדר. מעבר למכונות הטיגון, והלאה מעבר לדלפק ההגשה, מארק ראה את חזית הזכוכית של הסניף מתנפצת לאלפי רסיסים נוצצים. ומעבר לרסיסים הוא ראה משהו מוזר עוד יותר: אנשים, הרבה מהם, לבושים חולצות לבנות ומעליהן סינרים אדומים ורחבים. לרגע הוא חשב שהוא מדמיין – זה הרי פשוט לא ייתכן – אבל לא. האנשים בסינרים האדומים, בשר ודם ומוחשיים להחריד, צעדו דרך מה שהיה קיר הזכוכית ואל תוך הסניף. כל אחד מהם ענד תג שם כסוף בדש חולצתו: רובי, וכריס, וזאק, וסאני... כמו כובשים ויקינגים גסי רוח על חופים זרים, צוות שלם של עובדי קנטקי פרייד צ'יקן עמד על האריחים המוכתמים של סניף הברגר-קינג.

"נו-נו-נו, מה יש לנו כאן?" המבוגר מבין עובדי הפרייד צ'יקן נכנס אל המטבח בצעד איטי ובחיוך דביק. "שלושה צ'יקן נאגטס קטנים שנפלו מארוחת ילדים... מה הם יכולים לעשות פה בכזאת שעה? אולי חשבתם לרדת ביחד על איזו ארוחת קומבינה? אתם בכלל יודעים על איזה מגש אתם נמצאים?"

הוא היה לפחות בין שישים, מבוגר בהרבה מכדי להיות עובד מזללה. אבל הוא לא היה עובד כשאר העובדים. הוא ענב עניבת פפיון שחורה על חולצתו הלבנה, ובניגוד לעובדים האחרים, לא חבש כובע מטבח. שיערו הלבן היה מסורק הצידה בקפידה. שאר העובדים מיהרו להיכנס אחריו ולהקיף את המטבח, ושניים מהם אחזו בכוח בג'אמל וזרקו אותו למרכז החדר יחד עם קלריס והמפקח הארצי. שלושת העובדים המקומיים עמדו גב אל גב, מכותרים על ידי הזרים – ג'אמל מבועת, קלריס משפילה מבט, והמפקח הארצי עומד בגב זקוף ופנים מתריסות.

"קולונל סנדרס." אמר המפקח ביובש. "בכניסה ברברית, כמו תמיד. אבל למה כבר אפשר לצפות מבן אדם שמגיש את העוף שלו בדלי?"

"תחסוך ממני את הגינונים, מפקח," הקולונל ירק את המילה בבוז. "אתה יכול להדק את העניבה שלך כמה שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר אתה שותה דאייט ספרייט מכוס נייר בדיוק כמו כל אחד אחר. אתה יודע למה אני כאן."

"לצערי, אני לא יכול להגיד שיש לי מושג. וזה גם לא משנה. יש לנו כללים, קולונל. אמנת הג'אנק אוסרת עליך להיות פה בלי הזמנה. התרנגולת לא פולשת לחצר של הקינג. אתה מכיר החוקים."

"טוב, אז אנחנו מתנהלים כאן לפי האמנה? אם ככה, אז אני מניח שלא קבעת להיפגש בסוף השבוע עם אחד רונלד דונלדסון, מנהל בפועל של הקשתות המוזהבות?" קולונל סנדרס חייך בסיפוק. עיניו של המפקח התרוצצו לצדדים, עוקבות אחרי עובדי הפרייד צ'יקן. המבט שלו כבר לא נראה מתריס. "אה! אבל כן קבעת איתו. ואני שומע, שיש לכם משהו שאתם לא אמורים להחזיק. מוצר מסויים, שאם אפשר לדבר בכנות, לא אמור להימצא בשום מסעדה שמשתמשת במגשי פלסטיק." הקולונל אחז בידו של המפקח הארצי ביד גסה, ועקר מתוכה את שקיקי הרוטב הסגולים. "ואני חשבתי שהאמנה שומרת שכל הרשתות ישחקו יפה..."

הקולונל מחץ את השקיקים באגרוף. רוטב סמיך נזל מבין אצבעותיו ועל גב ידו. לא נראה שהוא מבחין בכך.

"אתה לא תוכל להתחמק מזה, קולונל," אמר המפקח. "כל הרשתות יצודו אותך עכשיו. אף אחד לא יישב בשקט אחרי שהם ישמעו שקולונול סנדרס פורץ ל–"

"זה מספיק," הקולונל היסה אותו בהינף יד. ואז פנה לאנשיו: "טפלו בהם."

עובדי הפרייד צ'יקן הידקו את המעגל סביב שלושת המקומיים. היו שם לפחות עשרים מהם. ג'אמל הביט לצדדים, מבוהל ומתנשף בכבדות. לא היה מפלט.

ואז, בסינרים אדומים ונקיים מרבב, עובדי הפרייד צ'יקן התנפלו. הם תפסו את המקומיים, שלושה או ארבעה על כל אחד, והחזיקו אותם בידיים, ברגליים, בצוואר. והם גררו אותם, בועטים וצורחים ומתפתלים, לעבר מכונות הטיגון.

"אתה לא יכול לעשות את זה!" צרח המפקח הארצי. כל חזות של שלווה נעלמה ממנו כעת. "הם ימצאו אותך! הם יחסלו אותך! אין לך מושג עם מה אתה –"

אבל הקול שלו נקטע באחת כששניים מעובדי הפרייד צ'יקן אחזו אותו בצוואר, ודחפו את ראשו עמוק אל תוך השמן הרותח. נשמע קול תסיסה מאיים, ורגליו של המפקח בעטו באוויר לעוד רגע אחד, ואז חדלו.

מארק לא יכל עוד להסתכל. הוא נסוג מהחריץ בדלת המחסן ונשען בגבו אל הקיר. מה הוא ראה הרגע? איך זה אפשרי? הוא עצם את עיניו וניסה להאמין שכשיפקח אותן יגלה שהכל היה חלום. הוא יגלה שהוא שוב במיטה שלו, בבוקר יום עבודה, והוא יוכל לחזור לסניף בשעות היום, לחזור לביטחון שבטיגון קציצות מלאכותיות שמונה שעות ביום, למזיגת משקאות עתירי סוכר לכוסות נייר עצומות. כן, כשייפקח את עיניו הוא יחזור לטגן תפוחי אדמה מעובדים ונגיסי עוף תפלים, זה כל מה שביקש לעצמו...

אבל הוא ידע שזה לעולם לא יקרה. הוא יכל לשמוע את קול התסיסה כשקלריס וג'אמל קיבלו את הטיפול שלהם. הוא יכל להריח אותם. והדבר הכי מפחיד היה שכמו כל דבר מטוגן בשמן עמוק, הם הריחו טוב. הוא ידע שלעולם לא יסתכל שוב על צ'יפס מטוגן באותה צורה.

אחרי שהשמן התוסס התקרר הוא שמע את עובדי הפרייד צ'יקן צועדים כה וכה במטבח, מסדרים את הראיות ככל שיכלו. הוא קפא במקומו, שעון על הקיר במחסן, לא מעז להשמיע רחש.

"קולונל סנדרס, המפקד!" הכריז קול צעיר. "סיימנו את הטיפול בזירה. החרמנו את כל השאריות של המוצר, מכל המקררים. אנחנו מוכנים ליציאה."

"רק רגע," אמר קולונל סנדרס בקול נוטף שומן. "משהו חסר. כמה צ'יקן נאגטס יש בארוחת ילדים?"

"סליחה, המפקד?"

"כמה נאגטס. בארוחה."

"ארבעה, המפקד."

"כן. ארבעה. אתה מריח משהו?"

"לא, המפקד."

"אני מריח משהו. משהו חם וקטן ומבוהל. והוא נמצא... כאן."

דלת המחסן נפתחה בתנופה, והקולונל תפס את חולצתו של מארק בשתי ידיים אדומות מרוטב. הוא חייך מאוזן לאוזן, חיוך חם כמו שמן רותח. שתי עיניו זהרו בניצוץ מטורף.

"נו-נו-נו. עוד אפרוח קטן שברח מהמקרר. אתה תתאים מצויין לארוחה שלנו, צ'יקן נאגט קטן ומפוחד שלי. כן, אתה תתאים ממש טוב."

הוא אחז בפניו של מארק, מורח עליו שמן ורוטב דביק, ודחף אותו בעצמו אל מכונת הטיגון. מארק גרר את רגליו בייאוש על הרצפה הדביקה, המוכתמת בשאריות רוטב, מנסה להתעלם מהטעם שמילא את פיו: טעם מבחיל של מלח ושומן טראנס וצבע מאכל, טעם חומר משמר וחומצות תעשיתיות. הקולונל הרים אותו מהצוואר ביד אחת, מציג אותו מול מכונות הטיגון.

שלוש גופות כבר כבר היו מוטלות לידן, בפרצופים מושחמים ופריכים. השמן הישן, שחור משבועות של טיגון ללא החלפה, תסס ובעבע במהומה פראית. צחוקו של הקולונל מילא את החדר, רך ושומני ודביק.